ביטול שחרור על תנאי של אסיר לאחר תום תקופת התנאי

1. מהו סד הזמנים המגביל את ועדת השחרורים לבטל שחרור על תנאי של אסיר לאחר תום תקופת התנאי? שאלה זו היא הניצבת בפני המותב בעתירה זו. לטענת ב"כ העותר, הועדה חרגה מהזמן שבמהלכו מוסמכת היא להורות על ביטול שחרור על תנאי ועל כן יש לבטל את החלטתה. ב"כ המדינה סבורה שהועדה פעלה תוך המועד שנקבע ועל כן דין העתירה להדחות. מחלוקת נוספת בין הצדדים היא שלשיטת העותר אף אם היתה הועדה מוסמכת להורות על ביטול התנאי, טעתה היא באופן בו הפעילה את שיקול דעתה.

2. העובדות והשתלשלות ההליכים הרלוונטיות להכרעה זו, שאינן שנויות במחלוקת, הן אלה:

א.      בתאריך - 5.6.02, נידון העותר בגין ביצוע עבירות של סחר בסמים מסוכנים לריצוי עונש מאסר בפועל לתקופה של 4 שנים על פי פסק דינו של כב' השופט גל מבית המשפט המחוזי בירושלים.

ב.      בתאריך - 18.8.04, החליטה ועדת השחרורים להעניק לעותר שחרור על תנאי לתקופה של 18 חודשים - מאותו מועד ועד לתאריך - 18.2.06 (להלן: "תקופת התנאי").

ג.       בתאריך - 30.1.06, ביצע העותר עבירה של החזקת סם שלא לצריכה עצמית. כתב אישום הוגש בתאריך - 5.2.06 (להלן: "העבירה הנוספת").

ד.      בתאריך - 30.5.06, הגישה המדינה בקשה להפקעת רישיונו של העותר בפני ועדת השחרורים אשר נעתרה לה בחיוב בהחלטתה מתאריך - 22.6.06 (להלן: "החלטת ההפקעה הראשונה"). בתאריך - 13.7.06, הגיש העותר עתירה נגד ההחלטה האמורה.

ה.     בתאריך - 13.7.06, נגזר דינו של העותר בגין העבירה הנוספת והוא נידון לעונש מאסר בפועל של 32 חודש (להלן: "מועד גזה"ד בגין העבירה הנוספת"). 

ו.         בתאריך - 26.9.06, הועלה העותר בפני ועדת השחרורים לדיון שהתקיים "לצורך הזהירות" לטענת המדינה - ושוב הופקע מלוא תקופת התנאי של העותר - 18 חודש (להלן: "החלטת ההפקעה השנייה").

ז.       בתאריך - 4.10.06, התקיים דיון בפני המותב כב' הנשיא י. פלפל והשופטות ר.יפה-כ"ץ וש. דברת (עע"א 5621/06). בהסכמת המדינה הוחזר הדיון בפני הועדה לשמיעת טענות העותר.

ח.     בתאריך - 23.7.07, החליטה הועדה לדחות את עתירת העותר. החלטה זו הינה נשוא העתירה הנדונה.

3. אין חולק כי סעיף 22 לחוק שחרור על תנאי ממאסר, תשס"א - 2001, מהווה את המסגרת הנורמטיבית להכרעה בסוגייה הנדונה. וזו לשונו:

"(א) הועדה רשאית לבטל שחרור על-תנאי של אסיר אף לאחר תום תקופת התנאי, ואולם לא יבוטל שחרור כאמור -

(1)   בשל עשיית עבירה נוספת בתקופת התנאי שבשלה הוגש כתב אישום, אם חלפו יותר משלושה חודשים מהיום שבו ניתן גזר הדין בענין העבירה הנוספת בערכאה ראשונה ועד להגשת הבקשה לביטול השחרור;

(2)   בשל הפרת תנאי מהתנאים האמורים בסעיף 13, אם חלפו יותר משלושה חודשים מתום תקופת התנאי ועד להגשת הבקשה לביטול השחרור".

4. לטענת ב"כ העותר מפתח הפרשנות לסעיף 22 מצוי בדברי הצעות החוק לפיהן הרעיון הטמון בסעיף האמור לעומת קודמו - סעיף 29א לפקודת בתי הסוהר - "אינו משנה מהסמכות העקרונית לבטל שחרור כאמור, אך הוא מקצר את התקופה שבמהלכה ניתן לבקש ביטול כאמור ומעמידה על שלושה חודשים מתום תקופת התנאי, וכן מגדיר אותה ביחס למועד הגשת הבקשה בהבדל ממועד ההחלטה בה". מכאן מדגיש ב"כ העותר, כי המטרה של הסעיף הינה לקצר את התקופה ולא להאריכה. הדרך ליישם זאת לשיטתו הינה, ע"י הקביעה לפיה, התקופה המאוחרת ביותר בה ניתן להגיש בקשה לבטל תקופת תנאי הינה שלושה חודשים מתום התקופה.

על פי קו זה, המועד האחרון בו ניתן היה להגיש בקשה לבטל את השחרור על תנאי של העותר, הינו שלושה חודשים מתום תקופת התנאי. כזכור, המועד האחרון של התנאי הינו - 18.2.06 ועל כן תקופת שלושת החודשים מסתיימת ב- 18.5.06. לכן שתי בקשות ההפקעה שהוגשו - האחת בתאריך - 30.5.06 והאחרת בתאריך - 26.9.06, הוגשו באיחור. באשר לטענת המדינה לפיה בקשת ההפקעה השנייה מתאריך - 26.9.06, הוגשה תוך 3 חודשים ממועד גזה"ד - 13.7.06 משיב ב"כ העותר כי המבחן הקובע הוא 3 חודשים מסיום מועד התנאי כמפורט בסעיף 22(ב). במהלך הדיון בפנינו, נשאל הסניגור, כי בהנחה שפרשנותו נכונה, מה באה ללמדנו ההוראה שקובעת כי יש להגיש בקשת הפקעה תוך 3 חודשים ממועד גזר הדין. לכך השיב, כי בכל מקרה המועד המאוחר להגשת הבקשה הינו 3 חודשים ממועד סיום התנאי ורק אם גזר הדין בעבירה האחרת ניתן על ידי בית משפט קודם לכך, כי אז התקופה של 3 חודשים תימנה ממועד גזר הדין. הסניגור עקבי אפוא בטענותיו שהמועד האחרון להגשת בקשת הפקעה הינו 3 חודשים ממועד סיום תקופת התנאי ומועד גזר הדין בעבירה האחרת יכול רק לקצר את התקופה אך בשום פנים אין בכוחו להאריכה.

5. לדעתי אין לקבל את הפרשנות המוצעת על ידי ב"כ העותר. אף אם פרשנות זו אפשרית, אין היא מתיישבת עם מבנה הסעיף וההסטוריה החקיקתית של הנושא הנדון. סעיף 22(א) לחוק שחרור על תנאי, שמסדיר את המועד האחרון בו ניתן להגיש בקשה לביטול שחרור לאחר תקופת התנאי, מתווה שני מסלולים. המסלול הראשון המפורט בסעיף 22(א)(1) מתייחס לעשיית עבירה נוספת בתקופת התנאי שבשלה הוגש כתב אישום, כאשר המועד האחרון הינו 3 חודשים מתאריך גזר הדין בגין העבירה הנוספת בערכאה הראשונה ועד למועד הבקשה. המסלול השני מפורט בסעיף 22(א)(2) שעניינו הפרת תנאי מהתנאים האמורים בסעיף 13 וכי אז גבול הזמן להגשת בקשה לביטול תקופת התנאי הינו תוך 3 חודשים מסיום התנאי. המסלול הראשון דן במקרה בו הוגש כתב אישום נגד אסיר ששוחרר על תנאי ומשפטו הסתיים בהרשעתו ובגזירת דינו. המסלול האחר מתייחס למצב בו לא הוגש כתב אישום אלא הפר האסיר ברישיון אחד התנאים המפורטים בסעיף 13. לשון הסעיף אינה תומכת במסקנת ב"כ העותר לפיה אחד מהמסלולים - לשיטתו המסלול השני - קובע תאריך אחרון אף אם מדובר במקרה העונה על התאור במסלול הראשון - הגשת כתב אישום, הרשעה והטלת עונש על האסיר.

הסניגור הקשה על הפרשנות האמורה בטענה כי משפט עלול להארך זמן רב ואם כך, איך מתיישב סעיף 22 עם המטרה של קיצור התקופה. התשובה לכך מצוייה בהסטוריה החקיקתית של הסעיף. סעיף 22 לחוק שחרור על תנאי מחליף את סעיף 29(א) לפקודת בתי הסוהר. בסעיף הקודם נקבעה תקופה של 6 חודשים. כלשון הסעיף, לא ניתן לבטל את הרישיון "אם עברו 6 חודשים מיום שבעל הרישיון הורשע סופית". צודקת ב"כ המדינה שסעיף 22 מקצר את התקופה משישה חודשים לשלושה חודשים. בעניין שטרית (רע"ב 2018/97) סקר כב' הנשיא ברק את השינויים בדבר המועד להגשת הבקשה תוך התייחסות לשינויים בחקיקה. למשל, נפסק כי הביטוי "הורשע סופית" משמעותו המועד בו ניתן גזר דין על ידי הערכאה הראשונה שדנה בעניינו של האסיר ברישיון. סעיף 22 תואם את הפסיקה האמורה בקובעו שיש לספור את התקופה "מהיום שבו ניתן גזה"ד בעניין העבירה הנוספת בערכאה הראשונה". הסעיף החדש - הרי הוא סעיף 22 - משנה את המצב המשפטי בשני מובנים. הראשון, הוא שהספירה מיום גזה"ד "ועד להגשת הבקשה לביטול השחרור" ולא עד למתן החלטה בבקשה. השני, הוא כי התקופה שבמהלכה יש להגיש את בקשת ההפקעה הינה 3 חודשים ולא 6 חודשים (להרחבה בנושא השינויים החקיקתיים, לרבות התייחסות לקשיים שהתקיימו בעבר, ראה פסקה 2 סעיף 3 בעע"א 2289/04 שניתן על ידי מותב זה בעניין היועץ המשפטי לממשלה נ' אסמעיל סמהדן).

ומן הכלל אל יישומו במקרה דנא.