ביטול צו למדור ספציפי - חוסר כנות בתביעת שלום בית

הצדדים נישאו כדמו"י בשנת תשמ"א (1981). להם שלשה ילדים בגירים. בין הצדדים גבה טורא רמא.

הבעל הגיש תביעת גרושין ראשונה בשנת תשמ"ב (1982) כבר כשנה לאחר נישואיהם, בבית הדין בבאר שבע. בשנית הגיש תביעת גירושין בשנת תשס"א (2001) בבית הדין בתל אביב. בשלישית בכ"ז באייר שנת תשס"ו (25.5.06), היא התביעה הנוכחית.

ביום ג' בשבט תשס"ו (31.1.06) חתמו הצדדים על הסכם הצופה פני גירושיו וקובע למעשה פירוד בני הזוג. כך קובע הוא בסעיף 2 כי האשה תישאר לגור בבית הצדדים עם ילדיהם. בסעיף 9 קובע הוא כי האשה תבהיר לבן זוגה לעתיד ותחתים אותו על מסמך שידוע שאין לו זכויות מכל סוג בבית. בסעיף 10 ו-11 נקבע כי כל הכספים הרשומים ע"ש מי מבני הזוג ישארו שלו.

כחודשיים לאחר מכן, ביום ו' בניסן תשס"ו (4.4.06) הגישה האשה בבית המשפט לענייני משפחה תביעת מזונות עבורה ועבור בתם המשותפת. תביעת המזונות עמדה על סך 19850 ש"ח. בסופו של הליך נקבעו רק לילדה מזונות בסך 2800 ש"ח.

כשבועיים לאחר מכן, ביום כ"ב בניסן תשס"ו (20.4.06) הגיש הבעל תביעת גירושין בבית הדין הרבני, וצרף לה את כל כרוך לאמר: חלוקת רכוש, פרוק שיתוף בדירת המגורים ומזונות.

כחודש ימים לאחר מכן, ביום כ"ז באייר תשס"ו (25.5.06) הגישה האשה תביעה לשלום בית ומתן צו למדור ספציפי בדירה המשותפת כדי לסכל את פירוק השיתוף בדירת הצדדים. בית הדין נעתר לבקשתה וביום א' בסיון תשס"ו (28.5.06) ניתן לאשה צו למדור ספציפי.

ביום כ"ד בתמוז תשס"ז (10.7.07) הגיש הבעל בקשה להורות לאשה לאפשר לו להיכנס לדירת הצדדים. בתגובתה מיום כ"ט בתמוז תשס"ז (15.7.07) כתבה האשה (סעיפים 12-16 לתגובתה):

"על אף רצונה העז בחזרה לשלום בית, אין היא מוכנה להפר את האיזון העדין שנוצר במשפחתה מאז עזב הבעל את הבית אל המאהבת שלו. לאחר מאמצים רבים ותלאות רבות הצליחה האשה ליצור מרקם עדין בתוך הבית וזאת לאחר המהפכה הריגשית בה היו נתונים הילדים. לפיכך לא תסרב האשה לטיפול זוגי אם באמת חפץ הבעל בשלום הבית, אולם הטיפול הזוגי בו הבעל חפץ יעשה כשהבעל נמצא מחוץ לבית. אם רצונו הכן של הבעל לשלום בית עליו לעזוב את המאהבת חברתו להתגורר בדירה משלו ולהוכיח באמצעות טיפול במימונו ועל חשבונו שהוא מתכוון לשלום בית אמיתי. רק אחר מכן אפשר יהיה לשקול את חזרתו הביתה מבלי לפגוע באשה ובילדים פגיעה נוספת מעבר לפגיעה שכבר נעשתה".

 האשה מסרבת שהבעל יחזור הביתה לאלתר, ומתנה זאת בעזיבה מוקדמת של מי שנטענת בעיניה כמאהבת. (פרוטוקול מיום כ"ו בחשון תשס"ט 24.11.08).

הפסיכולוג ד"ר פיאמנטה בחוות דעת לאחר שהצדדים הופנו אליו מיום ד' באדר א' תשס"ח (10.2.08) קבע:

כי לאור התנגדותו העיקשת של הבעל, ואי רצונו בשיקום היחסים, לא נראה לי ששלום בית הוא אפשרי, וזאת למרות כנות רצון האשה בשיקום".

נראה לנו, כי גם בהנחה שהיא מעוניינת בכנות לשקם את הנישואין, הרי שהיא רוצה לשקמם על פי תכתיביה, וכשהיא מונעת מהבעל לשוב לדירה אלא בכפוף לתנאיה. כך לא ניתן לשקם נישואין.

 אבל לא רק מטעם שהאשה מנהלת את תביעותיה לשלום בית שלא בתום לב יש לדחות את תביעותיה, אלא יתרה מזאת מטעם שתביעתה לשלום בית איננה כנה, ולאמיתו של דבר היא עצמה איננה מעוניינת כלל בשלום בית באמת - וזה הוא העיקר.

לענין זה נכון לציין למאמרו של כבוד אב"ד חיפה הרב אברהם אטלס שנדפס בספר שורת הדין כרך ה' (עמ' קל"א-קנ"ד): "תום לב הבסיס בתביעה לשלום בית", דון מיניה ואוקי באתרין.

השתכנענו מעל לכל ספק, כי האשה לאמיתו של דבר איננה מעוניינת באיש כבעלה. הדבר מוכח מהשנאה ומההתנהגות ההדדית בין בני הזוג, מהניתוק המוחלט בין הצדדים שנים רבות, ומחתימתה על הסכם הפרדה. כל אלו חושפים ומגלים כי לאמיתו של דבר אינה חפצה בבעל, וסרובה להתגרש נועד לשמר את המצב הנוכחי הנוח לה להפליא לשפר את כח המיקוח שלה מול בעלה בתביעותיה הרכושיות.

ואפילו אם אין לחייב את האשה בגירושין, על כל פנים אין לחייב את הבעל בשלום בית עם האשה, ויש לקבוע כי הוא פטור ממזונותיה ומדורה. ממילא יש להיעתר לבקשתו לפרוק השיתוף.

וע"כ פוסק ביה"ד: הצו למדור ספציפי שניתן ביום א' סיון תשס"ו (28.5.06) בטל וביה"ד מורה על פירוק השיתוף בדירת הצדדים רח' ******* גוש *****, חלקה ***** וביחידת הנופש קלאב הוטל.

ביה"ד ממנה את ב"כ הבעל עו"ד גולשה נצר לכונסת נכסים. על האשה להודיע לביה"ד תוך 15 יום מי ימונה מטעמה לכונס נכסים. באם האשה לא תודיע לביה"ד, ימנה ביה"ד כונס נכסים לשמירת זכויות האשה.