ביטול סעיף שיפוי בהסכם גירושין שאושר וקיבל תוקף של פסק דין בבית הרבני

התביעה שבפני הינה לביטול סעיף שיפוי בהסכם גירושין שאושר וקיבל תוקף של פסק דין בבית הדין הרבני.

הרקע לתביעה 

התובעת והנתבע נישאו זל"ז כדמו"י ביום 1985... ומנישואיהם נולדו להם 5 ילדים (להלן: הקטינים").

מערכת היחסים בין בני הזוג לא צלחה ובשנת 1994 הגישה התובעת לבית הדין הרבני תביעת גירושין, על רקע טענות לאלימות פיזית ונפשית קשה של הנתבע כלפיה וכלפי הקטינים.

לאחר שנים של התדיינויות התגרשו לבסוף הצדדים, ועובר לגירושיהם חתמו על הסכם גירושין (להלן: "ההסכם") אשר אושר וקיבל תוקף של פסק דין בבית הדין הרבני ביום 30.3.1999.

בסעיף 15 להסכם נאמר:

"הצדדים מקבלים על עצמם בשמם ובשם הילדים את סמכותו הייחומדית של ביה"ד הרבני האזורי בירושלים, בכל הקשור להסכם והנובע ממנו אם הדברים הנובעים והנוגעים לגירושין ואם כבוררים, אם יש צורך בכך, לרבות החזקת הילדים, חינוכם, זכות הביקורים ומזונותיהם."

ובסעיף 17 להסכם נאמר:

"א. האישה מודה כי קיבלה מאת הבעל הלוואה בסך 100,000$ (מאה אלף דולר של ארה"ב) במזומנים מידו לידה.

ב. הבעל מוחל על חוב זה אם לא ינקטו הליכים כלשהם מכל מין וסוג שהוא ללא יוצא מן הכלל בערכאות האזרחיות ולרבות הן בנושא החזקת הילדים, חינוכם, מזונותיהם וזכות הביקור.

ג. היה וינקטו כנגד הבעל הליכים בערכאות האזרחיות לרבות בנושא החזקת הילדים, חינוכם, מזונותיהם וזכויות הביקור, בין אם הליכים אלו ננקטו ע"י האישה בשם הילדים ובין אם אלו ננקטו על פי יוזמת האישה ע"י גוף רשות אדם ו/או כל מי שיש לו ו/או תהא לו נגיעה לדבר, כי אז מתחייבת האישה לפרוע לבעל את החוב האמור בס"ק (א) על אתר ועפ"י דרישה."

ביום 24.5.2002 הגישו התובעת והקטינים לבית משפט זה תביעה למתן צו מניעה קבוע וכן בקשה לצו מניעה זמני, שתכליתו איסור פרסום, כנגד הנתבע  (תמ"ש 10500/02 ובש"א 52572/02).

הליך זה הסתיים במתן תוקף של פסק דין להסכמות הצדדים, לפיהן אף אחד מהם לא יפרסם את החומר נשוא התביעה ולא ישתף את הקטינים בכל דרך בהליך המשפטי הנדון, והחומר נשוא התביעה יופקד בכספת בית המשפט (ראה פסק הדין מיום 22.10.2002).

ברם, בתגובה לפניית התובעת לערכאה אזרחית, הגיש הנתבע לבית הדין הרבני תביעה לחיובה בתשלום 100,000 דולר, בהתאם לסעיף 17 להסכם.

בעקבות זאת הגישה התובעת ביום 12.2.2003 את התביעה דנן, לביטול סעיף 17 להסכם.

התביעה

התובעת טוענת כי, הגישה את תביעתה למתן צו מניעה רק לאחר תקופה ארוכה מאד בה נסחטה שוב ושוב על ידי הנתבע, ובמטרה להביא להפסקת איומיו, שמימושם היה עשוי להסב לה ולקטינים נזק בלתי הפיך. ואולם, בתגובה הגיש הנתבע לבית הדין תביעה לחיובה בתשלום 100,000 דולר עפ"י סעיף 17 להסכם, ומשכך לא נותרה לה ברירה זולת פנייה לבית המשפט בבקשה להצהיר על בטלות סעיף 17, שהוא, לטענתה, סעיף שיפוי.

התובעת טוענת כי אין באישורו של הסכם גירושין ומתן תוקף של פסק דין להסכם, על ידי בית הדין הרבני, כדי להקנות לבית הדין סמכות לדון בעתיד בעניינים הנובעים מההסכם אך אינם נתונים לסמכותו העניינית. לטענתה, הלכה זו נכונה אף ביתר שאת בכל הנוגע לתניות שיפוי, כפי שנקבע במפורש בבג"צ 6103/93 סימה לוי נ' ביה"ד הרבני הגדול בירושלים, ומשכך לבית הדין הרבני אין סמכות להיזקק לתביעת הנתבע כנגדה לאכיפת תניית השיפוי; המדובר בעילה חוזית גרידא שברור שהיא בתחום שיפוטו של בית המשפט לענייני משפחה.

התובעת טוענת כי הסכם הגירושין בין הצדדים מהווה פגיעה קשה בעקרון טובת הקטינים וכי הפסיקה ביטלה סעיפי שפוי לא אחת בשל השפעתם ההרתעתית, המזיקה לקטינים, ובשל הפגיעה הצפויה בקטינים באם יופעלו סעיפים אלה.  כן, לטענתה, אין חולק כי לבית המשפט היתה סמכות לדון בתביעה למתן צו מניעה, שכן הסכם שנעשה בין ההורים אינו מחייב את הקטינים ואינו חוסם את דרכם לתבוע בבית המשפט, במיוחד כל עוד לא נערך דיון עצמאי וממצה בטובתם. במקרה דנן , ברי כי לא התקיים דיון נפרד ולגופו של עניין בצורכי הקטינים, וטובתם אף לא עמדה לנגד עיני הוריהם כשחתמו על ההסכם המכיל את סעיף השיפוי, שתכליתו למנוע את אפשרותם של הקטינים לתבוע בבית המשפט לענייני משפחה מקום בו נוצר ניגוד אינטרסים בינם לבין אביהם.