ביטול כתב אישום תוך קבלת טענת הגנה מן הצדק עקב פגמים בהליך

רקע

1. ביום 11.10.12 התייצבה הנאשמת בתחנת משטרה עכו, וטענה בכזב ששמה ריטה סוקולובסקיה, שהגיעה לישראל כשבוע קודם לכן דרך נתב"ג כתיירת מאוזבקיסטן, ושאיבדה את מסמכיה האישיים, כולל דרכונה, מסרה שאינה זוכרת את מספר תעודת הזהות או את מספר הדרכון שלה, את תאריך כניסתה לישראל או את מספר הטיסה. הנאשמת סיפרה כי היא יודעת עברית מכיוון שלמדה את השפה בארצה. הנאשמת ביקשה עזרה לשוב לאוזבקיסטן. משטרת עכו העבירה את הנאשמת לידי רשות ההגירה והאוכלוסין, שם נערך לנאשמת שימוע בהתאם לחוק הכניסה לישראל. במהלך השימוע חזרה הנאשמת בפני פקיד המשרד והזדהתה כתיירת על פי הזהות הבדויה. השיחה עם הנאשמת נערכת בשפה העברית, בה היא שלטה היטב. הואיל ולא ניתן היה לאמת את זהותה, הועברה הנאשמת למתקן הכליאה גבעון, אשר מהווה מתקן משמורת לשוהים שלא כדין בישראל. לנאשמת נערכו פעם אחר פעם דיונים תקופתיים בפני בית הדין למשמורת, למעלה מ- 50 פעמים, אך ללא הועיל. הנאשמת לא מסרה את זהותה האמתית, ולא עלה בידי המדינה לברר את זהותה, על אף פעולות רבות שביצעה המדינה בניסיון לאיתורה, לרבות פניה לאינטרפול. כך הוחזקה הנאשמת במשמורת השב"ס במשך למעלה משלוש שנים וחצי, עד אשר בשנת 2016 נערכה לנאשמת בדיקת DNA, אשר העלתה התאמה לדגימה שנלקחה מהנאשמת עוד בשנת 2010 בתחנת משטרת עכו, וממנה הובהר כי הנאשמת הינה אזרחית ישראל, תושבת עכו, בשם מרגריטה ציונסקי, אשר הוכרזה כנעדרת כבר בשנת 2012, לאחר שקרובת משפחתה הגישה הודעה במשטרה על היעדרותה. בחודש יולי 2016 שוחררה הנאשמת ממשמורת השב"ס. לאחר שהתגלתה זהותה האמיתית בבדיקת ה- DNA, הסבירה הנאשמת בחקירתה כי מסרה את הזהות הבדויה משום שרצתה לעזוב את הארץ.

נגד הנאשמת הוגשו שני כתבי אישום אשר מייחסים לה עבירות של תקיפת עובד ציבור, ניסיון תקיפת עובד ציבור, איומים, הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, הפרעה לעובד ציבור ועוד. כתבי האישום מתארים סדרה של מעשים אלימות כלפי סוהרים שביצעה הנאשמת בעת שהותה בכלא, וכן בגין העובדה שהציגה עצמה בפני רשויות המדינה בזהות כוזבת.

ב"כ הנאשמת עתרו לביטול כתבי האישום בטענת הגנה מן הצדק, לפי סעיף 149(10) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982.

2. על-פי המתואר בעובדות כתב האישום הראשון, ביום 24.5.15, במהלך ארוחת צהריים בכלא השליכה הנאשמת לעברה של סוהרת את ארוחת הצהריים שלה וירקה לכיוונה. בהמשך למתואר בעת שכבל אותה סוהר, היא ירקה בפניו ופגעה במצחו, בעיניו ומעל פיו. בהמשך ירקה על ידה השמאלית של סוהרת בזמן שהוצאה מהתא. בתאריך 27.5.15 עת התבקשה הנאשמת לצאת מתאה, סירבה וירקה על ידו השמאלית של סוהר. בתאריך 8.9.15 התפרעה הנאשמת בתאה והשליכה את הארוחה שסופקה לה מהאשנב, וכן ירקה לעברה של סוהרת. בהמשך השתוללה הנאשמת ובעטה בבטנה של סוהרת ומשהחלו הסוהרים לכבול את הנאשמת למיטה, ירקה לעברם ונשכה את כף ידה של סוהרת. ביום 4.12.15 משהורתה סוהרת לנאשמת לחדול מהתעסקות בוו תלייה שהיה מחובר לקיר, הרימה הנאשמת את ידה לכיוון פניה של הסוהרת אשר התגוננה והרימה את ידה והנאשמת פגעה בידה. בהמשך איימה על הסוהרת שתסטור לה, וירקה לעבר סוהר. בתאריך 11.1.16 הטילה הנאשמת מימיה על דלת התא וגרפה השתן אל מחוץ לתא, בהמשך השליכה נוזל שטיבו אינו ידוע על סוהרת. בהמשך, ירקה על כתפו השמאלית של סוהר ובהמשך בעטה ברגלה הימנית של סוהרת, שרטה את זרת ידה השמאלית וניסתה לנשוך את ידה.
3. על פי עובדות האישום הראשון בתיק השני, ביום 11.10.12 פגש עובד משרד הפנים בנאשמת בנמל חיפה והיא התייצגה בפניו בכזב בשם "ריטה סוקולובסקיה" תושבת טשקנט, אוזבקיסטן שנכנסה למדינה כתיירת ואיבדה את כל מסמכיה המזהים וביקשה סיוע לשוב לארצה. משערך עובד הציבור בדיקה במאגרי המידע השונים לא אומתה זהותה של הנאשמת. בשל כך, הושמה הנאשמת במתקן כליאה "גבעון" עד לחודש יולי 2016, אז הובררה זהותה של הנאשמת. במהלך תקופת שהותה בגבעון התייצגה הנאשמת במספר רב של הזדמנויות בזהות הבדויה, בין היתר בבית הדין לביקורת משמורת של כדין ובפני שוטר. על פי עובדות האישום השני, ביום 19.7.16, עת הובלה הנאשמת אל אולם הדיונים בבית המשפט, ניסתה הנאשמת להשתחרר מאחיזתה של לוחמת השב"ס בכך שצבטה את אצבעותיה, נשכה אותה בידה השמאלית וירקה לעברה.

טעונות הצדדים

4. לטענת ב"כ הנאשמת, עוה"ד קטי צווטקוב ומרים בריינין, יש להורות על ביטול כתבי האישום נגד הנאשמת בהיותם מנוגדים לעקרונות הצדק. הגם שסיבותיה של הנאשמת באשר לאופן פעולתה ככל הנראה יוותרו עמה, הרי שהנאשמת שהתה במשמורת לא חוקית במשך למעלה משלוש שנים וחצי, וזאת בזמן שבידי רשויות החוק, היו נתונים פורנזיים נדרשים לבירור זהותה האמתית עוד משנת 2010, שנתיים עובר להתייצבותה בפני רשויות ההגירה. על אף זאת, עניינה של הנאשמת לא קודם זמן רב עד אשר בשלהי 2015, הפסיקה הנאשמת להתנהג בצייתנות כלפי הסוהרים. התנהלות שירות בתי הסוהר במקרה דנן אינה מתיישבת עם התנהלות רשות אשר מחזיקה במשמורת אדם בן חורין החף מכל פשע. הנאשמת נתפסה על ידי שב"ס כעבריינית אשר נדרשת כלפיה רמת קשיחות גדולה מזו המופעלת כלפי מוחזקים במשמורת זמנית. כאשר החלה הנאשמת בהתנגדות אקטיבית למאסרה, מיהרו אנשי השב"ס לדרוש את העברתה "למכלול" תוך שהדבר נעשה על ידי חמישה סוהרים לכל הפחות, כשהיא כבולה בידיה ורגליה וקשורה לאלונקה. התנהלות זו הינה התנהלות שערורייתית של רשויות החוק אשר לא מילאו חובתם לנהל הליך חקירה ראוי אלא אף פעלו באלימות כלפי הנאשמת. לאור המחדל בגילוי זהותה של הנאשמת, הרי שכתב האישום השני הוא למעשה העברת האחריות לניהול חקירה ראויה מרשויות החוק לפתחה של הנאשמת. לו היו פועלות רשויות החוק נכונה, ומגלות בזמן אמת את זהותה של הנאשמת, ככל הנראה שהאינטרס הציבורי לא היה מוביל להגשת כתב אישום בתיק השני, ואף לא היו נולדים האירועים המתוארים בתיק הראשון. בנוסף, מאחר שדווקא התנהלותה של הנאשמת בשנה האחרונה, כפי שמתואר בכתב האישום הראשון, היא זו אשר עודדה את הרשויות לחזור ולבדוק את עניינה, נראה כי הגשת כתב האישום הראשון אף פוגעת בתחושת הצדק וההגינות. לפיכך עתרו ב"כ הנאשמת לבטל את כתבי האישום.
5. לטענת ב"כ המאשימה, עו"ד מעין דואק, בפתח הדברים יש לדחות את הדיון בבקשה כל עוד אין לב"כ הנאשמת כל קשר עם הנאשמת וכל עוד הדיון לא נערך בנוכחותה. הנאשמת הגיעה מיוזמתה למשטרה וטענה כי היא אזרחית זרה אשר איבדה את מסמכיה ומבקשת לשוב לארצה. משלא אותרו פרטיה של הנאשמת היא הועברה לידי המנהל לזרים ברשות האוכלוסין וההגירה. לאחר שנערך לה שימוע לפי סעיף 13א(ד) לחוק הכניסה לישראל, הוחלט להשאירה במשמורת עד לבירור זהותה. השמתה של הנאשמת נעשתה כדין, אושרה על ידי בית הדין לביקורת משמורת שוהים שלא כדין. בהמשך נערכו לנאשמת 54 דיונים בפני מספר דיינים שונים בבית הדין לביקורת משמורת שוהים שלא כדין, אשר אישררו בכל אחד מן הדיונים את צו המשמורת של הנאשמת. על פי חוק הכניסה לישראל, זכות ערעור על החלטה זו נתונה לבית משפט מחוזי בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים. משלא הגישה הנאשמת ערעור על ההחלטות הרבות של בית דין לביקורת משמורת שוהים שלא כדין הרי שאין באפשרותה לטעון זאת כעת, בפני ערכאה שיפוטית אחרת. הנאשמת הגיעה מיוזמתה לתחנת המשטרה והציגה עצמה בכזב כאזרחית זרה ומשכך יש לה "אשם תורם" במניעת חרותה. בכל שלב הייתה הנאשמת יכולה להפסיק את החזקתה במתקן לו היתה מספרת את האמת. עיון בכל פעולות הרשות מצביע על כך שהרשות לא שקטה על השמרים אלא פעלה בתום לב, מתוך רצון לסייע לנאשמת ועשתה מאמצים רבים לנסות ולאתר את זהותה. אין המדובר בפעולה זדונית של הרשות. העובדה כי הרשות הייתה יכולה לעשות מאמצים נוספים, אין בה כדי להצביע על התנהגות "שערורייתית של הרשות שיש בה משום רדיפה דיכוי והתעמרות בנאשם". בנוסף לכך, יש לנתק את שאלת חוקיות ההחלטה בדבר המשמורת, לבין האירועים האלימים כלפי עובדי ציבור, אשר אירעו במהלך המשמורת. כתבי האישום עניינם עבירות אלימות שבוצעו כלפי עובדי ציבור, במספר רב של אירועים על פני תקופה ארוכה ולפיכך האינטרס הציבורי מחייב העמדה לדין בעבירות אלו ואין מקום לקבוע כי מדובר בפגיעה בתחושת הצדק וההגינות. הנאשמת ביצעה עבירות אלימות שאין להקל בהן ראש. גם אם תתקבל טענת ב"כ הנאשמת הרי שקיימות תרופות מידתיות ומתונות יותר מאשר ביטול כתב האישום, כמו התחשבות בעונש ולכן מקומן של טענות אלו הן במסגרת טיעונים לעונש. לפיכך עתרה ב"כ המאשימה לדחות את הבקשה.
6. תשובת לתגובת המאשימה, השיבה ב"כ הנאשמת כי יש לקיים את הדיון אף בהעדרה של הנאשמת וזאת נוכח הסכמת המאשימה כי הטיעונים ייערכו בכתב וכן נוכח החלטה מיום 18.9.16 לפיה הדיון יתקיים בהעדרה של הנאשמת. זאת ועוד, אחד הטיעונים לביטול כתב האישום הינו המשאבים הרבים אשר יידרשו לאיתור הנאשמת, אל מול האינטרס הציבורי שבהימשכות ההליכים נגדה. בנוסף, הגם שאין מחלוקת כי רשויות ההגירה ערכו מאמצים רבים בכדי לגלות את זהותה האמיתית של הנאשמת, הרי שמי שכשל מלכתחילה בהליך זיהוי הנאשמת ומי שיכול היה למנוע את השמתה במשמורת היא המשטרה. שכן כבר בעת שהתייצבה הנאשמת במשטרה ביום 11.10.12 היו בידי המשטרה מעתקי טביעות אצבע של הנאשמת והיה ביכולתה של המשטרה, באמצעות בדיקה פשוטה, למנוע את כליאתה המיותרת. יודגש כי המשטרה נוהגת לאמת זהותו של אדם באופן כמעט אוטומטי באמצעות מערכת השוואת ט.א למאגרים שברשותה, כל אימת שמדובר בשוהים בלתי חוקיים, כבר משנת 2000. לו היתה המשטרה נוהגת כאמור היתה נמנעת הפגיעה הקשה בנאשמת. משכך עתרה ב"כ הנאשמת לקבל את הבקשה ולהורות על ביטול כתב האישום.

דיון והכרעה

7. בפתח הדברים יצוין כי נוכח העובדה כי המדובר בטענה משפטית גרידא כמו גם לאור ייחודו של תיק זה וכן הסכמת הצדדים כי הטיעונים ייערכו בכתב, מצאתי כי אין מקום להימנע מלדון בטענה עד להתייצבותה של הנאשמת.
8. לאחר שבחנתי את טיעוני הצדדים, סבורני כי יש לקבל את טענת ב"כ הנאשמת לפיה נפלו פגמים בהליך וכי ניהול ההליך, חרף הפגמים הללו, מוביל לפגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות, וכי יש מקום לבטל את כתבי האישום.
9. עיקר עניינה של הגנה מן הצדק הוא בהבטחת קיומו של הליך פלילי ראוי, צודק והוגן. ההגנה תחול בכל מקרה שבו הגשת כתב האישום או ניהול הליך פלילי עומדים בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית (סעיף 149 (10) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982). הנטל להניח תשתית עובדתית לטענת הגנה מן הצדק רובץ על כתפי הנאשמת. בחינת טענת הגנה מן הצדק מחייבת איזון בין מגוון שיקולים שונים. לעניין זה יפים דברי כבוד השופטת דפנה ברק–ארז (בדעת המיעוט) בע"פ 5975/14 אגרביה נ' מדינת ישראל (31.12.15):

"טענת ההגנה מן הצדק נועדה לחול במקרים שבהם "הגשת כתב האישום או ניהול ההליך הפלילי עומדים בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית"... וההצדקה המרכזית לשימוש בה "היא הרצון להבטיח כי רשויות החוק ינהגו באופן ראוי, כמתחייב ממעמדן כגוף שלטוני". בבחינת הטענה של הגנה מן הצדק יש להביא בחשבון מגוון רחב של שיקולים, ובכלל זאת את חומרת העבירה, נסיבות המקרה וכן שיקולים של גמול והרתעה. יש לאזן במכלול השיקולים גם את האינטרס הציבורי בקיום המשפט, במיצוי הדין עם עבריינים ובשמירה על ביטחון הציבור ועל זכויותיהם של נפגעי העבירה. מנגד, יש להביא בחשבון גם את זכויות הנאשם, את טוהר ההליך הפלילי, את השאיפה להביא לפסילת מהלכים נפסדים של התביעה ולשמור על אמון הציבור בבית המשפט... המשטר של הדין הפלילי מושתת לא רק על השאיפה להרשיע ולהעניש מי שכשלו בביצוע עבירות, אלא גם על תחושת צדק שבבסיסה עומדת ההנחה שאכיפת הדין אינה מקרית או שרירותית."

10. בע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' בורוביץ, פ"ד נט (6) 776 (2005), נקבעו שלושה מבחנים מרכזיים לקיומה של הגנה מן הצדק:

ראשית על בית-המשפט לזהות את הפגמים שנפלו בהליכים שננקטו בעניינו של הנאשם ולעמוד על עוצמתם במנותק משאלת אשמתו או חפותו.

שנית, על בית-המשפט לבחון אם בקיומו של ההליך הפלילי חרף הפגמים יש משום פגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות. בשלב זה נדרש בית-המשפט לאזן בין האינטרסים השונים, בין היתר, חומרת העבירה המיוחסת לנאשם; עוצמת הראיות (הלכאוריות או המוכחות) המבססות את אשמתו; נסיבותיהם האישיות של הנאשם ושל קורבן העבירה; מידת הפגיעה ביכולתו של הנאשם להתגונן ועוד.

בשלב השלישי, מששוכנע בית-המשפט כי קיומו של ההליך אכן כרוך בפגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות, עליו לבחון אם לא ניתן לרפא את הפגמים שנתגלו באמצעים מתונים ומידתיים יותר מאשר ביטולו של כתב-האישום.