ביטול החלטה המורה לשחרר את המשיב ממעצר ומתן הוראה לקיים דיון בבקשה למעצר עד תום ההליכים

ביום 28.10.08 דחה בימ"ש קמא את בקשת התביעה להאריך את מעצרו של המשיב בהעדרו בהתאם לסמכות הקבועה בסעיף 78(כא)(2) לצו בדבר הוראות ביטחון, תש"ל - 1970. במקביל הורה ביהמ"ש על שחרור המשיב.

בערר שבפניי מבקשת התביעה כי אתערב בקביעות בימ"ש קמא בשתי נקודות. ראשית, סבורה התביעה כי שגה בימ"ש קמא בקבעו שתיקון 95 לצו בדבר הוראות ביטחון, תש"ל -1970, לא נועד לקיום דיון בהעדר העצור בנסיבות מקרה זה. שנית, טענה התביעה כי גם אם דחה ביהמ"ש את בקשתה לקיום דיון בהעדר, הוא לא היה מוסמך להורות על שחרור, שכן תאריך סיום המעצר נקבע ל-30.10.08.

הסנגורית מצדה התנגדה לערר על שני חלקיו. לדעתה, צדק בימ"ש קמא בקבעו כי כוונת המחוקק הייתה לאפשר הארכת מעצר במקרים של פגיעה ניכרת בביטחון, נסיבה שאינה מתקיימת במקרה דנן, בו המשיב מואשם ביידוי אבנים והסתה בלבד. על כך הוסיפה הסנגורית בטוענה כי מרגע שביקשה התביעה לדון בבקשה למעצר עד תום הליכים, מוסמך היה ביהמ"ש להורות על שחרור כפי שעשה. לבסוף, התייחסה הסנגורית בקצרה לנסיבותיו הקשות של המשיב, הסובל ממצב בריאותי ירוד, ולעובדה כי נעצר בעבר בגין אותן עבירות, אך שוחרר.

עם תום העיון בטיעוני הצדדים, דחיתי את טענות התביעה בנוגע להחלטת ביהמ"ש להימנע מלדון בבקשה למעצר בהתאם לתיקון 95. עם זאת, קיבלתי את בקשתה לבטל את החלטת השחרור והוריתי על קיום הדיון בבקשת התביעה למעצר עד תום ההליכים במעמד הצדדים.

אי לכך, הגם שהערר הנוכחי העלה סוגיה עקרונית בדבר פרשנות סעיף 78 (כא)(2) הנ"ל, לנוכח העובדה כי הערר הפך תיאורטי למדי עם הבאת המשיב לדיון, ולאור המסקנות האופרטיביות אליהן הגעתי בהחלטתי, לא מצאתי לנכון לנתח באופן רחב סעיף זה.

עם זאת, פטור בלא כלום אי אפשר, ועל כן, מוצא אני להעיר מספר הערות כדלקמן.

בתיקון 95 לצו בדבר הוראות ביטחון עיגן המחוקק את חובת נוכחות עצור בדיוני המעצר בעניינו. עקרון יסוד זה בהליך הפלילי, שזכה להתייחסות נרחבת בפסיקת ביהמ"ש הצבאי לערעורים, הפך, על כן, לנורמה חקוקה גם באזור. ברם, המחוקק הותיר מספר סייגים לחובת הנוכחות האמורה. בין היתר נקבע כי:

" (2)   על אף האמור בסעיף קטן (כ) רשאי בית המשפט, לבקשת תובע צבאי, להורות על מעצרו של העצור, ללא נוכחות העצור, מטעמים מיוחדים שיירשמו, באם שוכנע בית המשפט כי שחרור העצור יפגע פגיעה ניכרת בביטחון האזור או בביטחון מדינת ישראל או בסדר הציבורי, לתקופה קצרה הכרחית בנסיבות העניין, שלא תעלה על 72 שעות..."

הנה כי כן, המחוקק באזור הותיר בידי ביהמ"ש סמכות מעצר נפרדת ומוגבלת להורות על מעצר קצוב של עצור, מקום בו השתכנע ביהמ"ש כי שחרורו יפגע פגיעה ניכרת בביטחון או בסדר הציבורי.

ממבט ראשון נראה כי המחוקק שם את הדגש על התוצאה העלולה להיגרם כתוצאה מהשחרור, להבדיל מהנסיבות שהביאו לאי הבאת העצור. בכך, נבדל סעיף זה מסייגים אחרים לחובת הנוכחות שנכנסו לספר החוקים במסגרת התיקון 95.

אלא שגם אם ראוי על פי לשון הסעיף כי ביהמ"ש ישים לנגד עיניו את התוצאה העלולה להיגרם לביטחון, דומה כי יישום נכון של זכות היסוד המגולמת בעיקרון הנוכחות שהתקבל על ידי המחוקק, מחייב את ביהמ"ש אף להשקיף על הסיבות שגרמו לאי הבאת העצור לדיון בעניינו. אשר על כן, מהפרשנות התכליתית של ההוראה האמורה ומנוסחת האיזון המלווה את כלל הליכי המעצר הפלילי, מתבקשת המסקנה כי בטרם יעשה ביהמ"ש שימוש בסמכות מעצר חריגה, ישקול לא רק את התוצאה העלולה להיגרם מהשחרור, אלא גם את הסיטואציה שהביאה את התביעה לבקש לחרוג מן הכלל. שקלול שתי נסיבות אלה הוא המאפשר לקבוע האם בפנינו מצב בו מתקיימים אותם "טעמים מיוחדים" המצדיקים הארכת מעצר.

במקרה דנן, דחיית בקשת התביעה עלול היה אמנם לגרום לפגיעה מסוימת בסדר הציבורי, ואולם, לא ברמה כזו המצדיקה סטייה מחובת הנוכחות. יתרה מזו, לית מאן דפליג כי אילוצים לוגיסטיים פשוטים לתיקון גרמו לאי הבאת המשיב לדיון בעניינו.

צירופם של שניים אלה אינו יכול אלא להביא למסקנה כי צדק בימ"ש קמא בהחלטתו לדחות את בקשת התביעה למעצר בהעדר.

כאן המקום לציין כי אם סבורות היו רשויות האכיפה שקיימת חשיבות ביטחונית להותרת המשיב מאחורי סורג ובריח, מצופה היה כי יעשו הרבה יותר על מנת להבטיח את נוכחותו בדיון בעניינו. האפשרות לשלול חירותו של אדם תלויה בראש ובראשונה בעמידה דקדקנית על הוראות החוק ובהבטחת זכויותיו הבסיסיות של העצור. במסגרת זו, ייתכן שיידרשו משאבים בתחומים שונים, ורשויות האכיפה אינן פטורות מהקצאתם.

אלא שלצד האמור הגעתי למסקנה שחלקה השני של החלטת בימ"ש קמא בטעות יסודו. סמכות המעצר על פי סעיף קטן (כא)(2) הנ"ל, הינה סמכות נפרדת מסמכות המעצר הנובעת מהגשת בקשה למעצר עד תום ההליכים. משהחליט ביהמ"ש שלא לעשות שימוש בסמכותו המיוחדת, היה עליו להימנע מדיון נוסף בשאלת המעצר על יסוד הוראה חוקית אחרת, שלא גובתה בבקשה כלשהי, ואף לא זכתה להתייחסות הצדדים. ניכר מהפרוטוקול במקרה דנן כי התביעה לא ביקשה לקיים דיון במעצר עד תום ההליכים, ואף הסנגוריה לא התייחסה לסוגיה זו, אלא לבקשת מעצר על פי הסייג האמור בלבד.

מן הסיבה האמורה, דינה של החלטת ביהמ"ש להורות על שחרור להתבטל. על כך יש להוסיף כי גם אם סבר ביהמ"ש כי עליו לדון בעצם המשך מעצרו של המשיב, היה עליו להביא בחשבון שיקולים החורגים מנוכחות המשיב בלבד.

לאור האמור, ומשהחלטת ביהמ"ש קמא לשחרור התקיימה ללא דיון, מצאתי לנכון לבטלה ולהורות על קיום דיון בבקשת התביעה למעצר עד תום ההליכים. יתר הטענות המהותיות של ההגנה מן הדין כי ידונו במסגרת דיון בבקשה האמורה.

מובן כי אם החלטת ביהמ"ש בבקשה זו לא תהיה לרוחו של מי מהצדדים, פתוחה בפניו האפשרות לערור עליה.