ביטוח ישיר, אי.די.אי. חברה לבי ואח' נ' פאיז ואח'

ב"כ התובעות: עו"ד נוימן

ב"כ הנתבעים: עו"ד סביון

פסק דין

תאונת דרכים שארעה ביום 22/9/2008, בצומת חולון, בין רכב פרטי, נהוג בידי תובעת 2, לבין משאית הנהוגה בידי נתבע 1. התאונה אירעה בשעות העומס של אחר-הצהריים (שעה 15:30 לערך), בעת ששני הרכבים ביקשו לפנות שמאלה לכיוון חולון (התובעת) ודרך איילון דרום (הנתבע).

מעדויות הנהגים עולה כי בכביש בו נסעו קיימים 3 נתיבים לנסיעה ישר (ליפו) המופרדים בפס לבן מ-2 נתיבים לפניה שמאלה. בצומת שני רמזורים. נתיב הפנייה שמאלה מתחיל לפני הרמזור הראשון כנתיב אחד ולאחר הרמזור הוא מתפצל לשני נתיבים שבסופם הרמזור השני המורה שמאלה. אין חולק כי התאונה אירעה בין שני הרמזורים, בנתיב הימני מבין שני הנתיבים המורים שמאלה, וחילוקי הדעות סבים את השאלה מי סטה לנתיבו של מי.

התובעת העידה כי פני הרמזור הראשון עמדה אחרי המשאית. אחרי הרמזור, בעת שהתפצלו הנתיבים, בחרה בנתיב הימני מבין השניים הפונים שמאלה, כאשר המשאית משמאלה. לטענתה המתינו במופע אור אדום, וכשהחלו הנסיעה סטתה המשאית לנתיב הימני ואז אירעה התאונה. נהג המשאית העיד לעומתה כי ביקש לפנות לכיוון איילון, ולכן אחרי הרמזור הראשון "שמר על הימין". על פי עדותו משהחלה התנועה לזרום "באה הנהגת מימיני לנתיב הימני שמיועד לנסוע ישר ונדחקה שמאלה לפניי ואז פגעתי ברכבה". לטענתו התובעת שביקשה לעקוף את פקק התנועה, חצתה את הפס הלבן המפריד בין נתיבי הנסיעה ישר לנתיבים שמאלה וחסמה את נתיבו. הנהג העיד כי פגע ברכב הפרטי באמצעות הפינה הימנית קדמית של המשאית.

שמעתי את עדויות הנהגים, בחנתי את ההודעות לביטוח – הדומות מאוד לגרסאותיהם בבית-המשפט – ואת תמונות הנזק, וכן שמעתי את סיכומי באי כוח בעלי הדין שניתנו בעל-פה. לאחר כל אלה שוכנעתי כי דין התביעה להתקבל בחלקה. התובעת העידה כי לפני התאונה עמדה ברמזור אחרי המשאית, עדות זו לא נסתרה, ומכאן נשללת טענת הנתבע כי התובעת ניסתה לעקוף את פקק התנועה ע"י מעבר על פס לבן. לעניין זה, הודה גם הנתבע כי לא ראה את התאונה במו עיניו, וכי עדותו שהתובעת ביקשה לעקוף את הפקק וחצתה פס לבן מתבססת על מצב הרכבים לאחר התאונה. גם תמונות הנזק, המראות נזק שריטה מתמשך ממרכז הדלת האחורית לקדמת הרכב, מתאימות יותר למצב שבו היו הרכבים מקבילים יחסית אחד לשני (כגרסת התובעת), ולא למצב של חדירה למסלול ממסלול אחר (כגרסת הנתבע), שמתיישב יותר עם מכת פגיעה ממוקדת יחסית. יצויין שאין חולק כי המשאית נדרשה לנסוע בנתיב הימני יותר, שכן הוא המוביל (לאחר הפניה שמאלה) לדרך איילון דרום אליה ביקש הנתבע להגיע. עדותו של הנתבע כי ניסה לשמור על הימין אמינה עלי.

מכל אלה עולה המסקנה ששני הנהגים, שהמתינו ברמזור הראשון בנתיב אחד, השתלבו, בתוך עומס התנועה, בנתיבים שמאלה. התובעת היתה משמאל למשאית, ובשטח המת של הנתבע ויתכן שמטעם זה לא הבחין הנתבע בתובעת שהשתלבה בתנועה משמאלו, ככל הנראה על גבול הנתיב. כשהחלו בנסיעה פגע הנתבע בתובעת. בנסיבות אלו, אני סבור כי האחריות לתאונה מוטלת בעיקרה על נהג המשאית, שלא נתן דעתו על מצב התנועה ולא הבחין בתובעת שהיתה משמאלו בנתיב. בה בעת, קיימת גם אחריות מסויימת לתובעת שביקשה להשתלב יחד עם המשאית בנתיב, ולא נתנה דעתה לאפשרות כי קיים לנהג המשאית משאית שטח מת וכי יתכן שאינו מבחין בה. אני אומד אחריות תורמת זו בשיעור של 25%.

סוף דבר: אני מקבל את התביעה בחלקה, ומחייב את הנתבעים לשלם לתובעת 1 סך של 2,648 ₪, ולתובעת 2 סך של 961 ₪. הסכומים ישאו הצמדה מיום 2/6/2009 ועד ליום התשלום בפועל. בנוסף ישלמו הנתבעות לתובעות את האגרה ששולמה ושכ"ט עו"ד בשיעור 873 ₪ (כולל מע"מ).

ניתן היום, כ"ד אדר תש"ע, 10 מרץ 2010, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: