ביטאר נ' ש. י. גיל פרויקטים בע"מ

פסק דין

בחודש אפריל 2010 התקשרו הצדדים בהסכם במסגרתו שכרה הנתבעת, חברה העוסקת בביצוע פרויקטים בתחום הבניה, את שירותיו של התובע, העוסק במתן שירותי ניהול וביצוע פרויקטים, לצורך ניהול פרויקט שביצעה באתר בניה בקריית חיים (להלן: "העבודה"). בתביעתו טוען התובע, כי הנתבעת הפרה את ההסכם עימו, בכך שלא שילמה לו את המגיע לו עבור שירותיו בחודש יולי 2010.

תביעת התובע הוגשה על פי הסכם בכתב שצרף התובע לכתב התביעה, ואולם הסכם זה לא נחתם על ידי הצדדים, הואיל ולא הגיעו להסכמות לגבי סעיפים הכלולים בו, כעולה מן התיקונים בכתב יד שערך התובע על גביו. מסמך זה אינו מהווה, איפוא, הסכם, אלא טיוטת הסכם בלבד (להלן: "טיוטת ההסכם"). יחד עם זאת אין חולק, כי הצדדים הגיעו להסכם בעל פה, לפיו יבצע התובע את העבודה בתמורה לתשלום של 10,000 ₪ ומע"מ לחודש ובנוסף סכום של 1,500 ₪ לחודש בגין הוצאות רכב. כן סוכם כי החברה תעמיד לרשותו של התובע רכב שכור מטעמה לשימושו במשך תקופת העבודה.

ביום 27.4.10 החל התובע לנהל את הפרויקט עבור הנתבעת.

ביום 13.7.10 הודיעה הנתבעת לתובע, כי הפרויקט הסתיים ועל כן תמה תקופת עבודתו.

עם סיום העבודה הגיש התובע לנתבעת חשבון, שבו דרש תשלום של מחצית מהתמורה החודשית עבור חודש יולי 2010. מסכום זה קיזז סך של 741 ₪ בגין עלות החזקת הרכב על ידיו במשך תשעה ימים נוספים ללא אישור הנתבעת.

הנתבעת דחתה את דרישת התשלום של התובע בטענה, כי במהלך חודש יולי, בו אמור היה התובע לעבוד אחד עשר ימי עבודה, הוא נעדר שבעה ימים בשל אבל. לפי חישובה של הנתבעת, התובע עשה שימוש ברכב שהועמד לרשותו מעבר לארבעת ימי העבודה, ולכן לא זו בלבד שאין היא חייבת לתובע דבר, אלא שלתובע נותר חוב כלפיה.

התובע טוען בתביעתו, כי הנתבעת הפרה את ההסכם, שכן על פי ההסכם היתה העבודה צריכה להימשך שלושה חודשים, אך הנתבעת סיימה את עבודתו אצלה תוך פרק זמן קצר יותר. לפיכך תובע הוא תשלום מלא עבור חודש יולי 2010.

הצדדים חלוקים ביניהם בעניינים הבאים: מהי תקופת ההסכם, מה מספר ימי העבודה שעבד התובע בחודש יולי 2010, ומהו שווי השימוש שעשה התובע ברכב בתקופה שלאחר סיום העבודה ללא אישורה של הנתבעת.

שמעתי את עדות התובע ואת עדותו יגאל גיל, מנהל הנתבעת, ובחנתי את הראיות שהוגשו לבית המשפט, לרבות טיוטת ההסכם והתכתובת בין הצדדים. לאור כל אלה מסקנתי היא, כי דין התביעה להתקבל בחלקה, כפי שאפרט להלן.

באשר לתקופת ההסכם - לטענת התובע, משך תקופת ההתקשרות על פי ההסכם הינה שלושה חודשים, ולכן הפרה הנתבעת את ההסכם כאשר הודיעה על הפסקת שירותיו ביום 13.7.10. מאידך טענה הנתבעת, כי סוכם בין הצדדים כי תקופת ההתקשרות הינה שלושה חודשים לכל היותר, וכי ההתקשרות תסתיים עם סיום ביצוע הפרויקט. לכן על הנתבעת לשלם לתובע רק עבור תקופת עבודתו בפועל עד לסיום הפרויקט.

גרסת הנתבעת, כי על פי ההסכם תשלם לתובע עבור עבודתו עד לסיום הפרויקט עדיפה בעיני על פני גרסת התובע. מהתכתובת בין הצדדים, הכוללת את דרישות התשלום של התובע, עולה כי התובע הגיש לנתבעת חשבון עבודה עבור חודש יולי 2010 ובו דרש תמורה עבור חצי חודש, ולא עבור חודש מלא. עוד עולה מהתכתובת בין הצדדים, כי סוכם בין הצדדים כי התובע ישיב לנתבעת את הרכב שהעומד לרשותו עם סיום העבודה, אם כי הנתבעת הסכימה כי הרכב יישאר ברשותו יומיים נוספים לאחר מכן. ממכתב התובע אל הנתבעת מיום 27.7.10 עולה, כי התובע קיזז מן השכר שלטענתו מגיע לו את עלות השימוש ברכב במשך תשעה ימים שלא אושרו על ידי הנתבעת.

מכתביו של התובע לנתבעת מצביעים, איפוא, על כך, שהתובע עצמו סבר כי על הנתבעת לשלם לו רק עבור התקופה בה עבד בפועל, ולא עבור חודש מלא. טענת התובע בכתב תביעתו, כי דרש תשלום חלקי בלבד בגין חודש יולי 2010 רק כפשרה, אינה הגיונית ואינה מתיישבת עם תוכן התכתובת בין הצדדים.

התובע מסתמך גם על סעיף 3.6 לטיוטת ההסכם, בו נכתב: "חוזה זה יכנס לתוקף מהיום הראשון בו נותן הקבלן (התובע- מ.צ.) שירותים לחברה והינו למשך תקופה בת 3 חודשים מיום חתימת חוזה זה". כאמור, טיוטת ההסכם לא נחתמה, ועל כן אין לה תוקף מחייב.

הנני קובעת, איפוא, כי התובע זכאי לתשלום רק עבור העבודה שביצע עד לסיום הפרויקט ביום 13.7.10.

מכאן לשאלה מהו מספר הימים בהם עבד התובע בחודש יולי 2010.

בעדותו בבית המשפט חזר התובע על טענותיו בכתב התביעה, ופרט באלו ימים עבד בחודש יולי. התובע מסר כי לא עבד בחודש זה שלושה ימים: שניים מהם הינם ימי שבת בשבוע, בהם לא אמור היה לעבוד, וביום 4.7.10 לא עבד בשל אבל על אביו שנפטר יום קודם, אך לטענתו לא בוצעה באותו יום עבודה על ידי קבלן המשנה. התובע הוסיף, כי עבד במהלך שני ימי שישי באותה תקופה, אף שלא היה אמור לעבוד בהם.

טענת התובע בענין ימי עבודתו נתמכת ברישום ביומן העבודה שערך התובע, אשר לא נסתרה בראיה כלשהי מטעם הנתבעת.

ממכתבה של הנתבעת לתובע מיום 24.8.10 עולה, כי הנחת הנתבעת, כי התובע עבד רק ארבעה ימים בחודש יולי, נסמכת על סברתה, כי נעדר מן העבודה במשך שבוע ימים עקב אבל. התובע הבהיר בעדותו, כי ימי האבל הנהוגים בעדה הנוצרית, אליה הוא משתייך, הם שלושה בלבד, ולא שבעה. הסבר זה מהימן עלי, והוא נתמך, כאמור, ברישום ביומן העבודה.

במחלוקת בין הצדדים האם היה על התובע לעבוד חמישה ימים בשבוע, כגרסתו, או שישה ימים בשבוע, כגרסת הנתבעת, מעדיפה אני את גרסת הנתבעת, אשר מתיישבת עם יומן העבודה ועם העובדה כי בימי שישי בוצעו עבודות בפרויקט.