הצדדים מתדיינים בפנינו בתביעת גירושין של הבעל, לה כרך את מזונות האישה והילדים.
הצדדים נישאו כדמו"י בתאריך ...... ולהם שלוש בנות: ר' (ת"ל 3.2014), ש' (ת"ל 11.2015), ומ' (ת"ל 6.2020).
הצדדים מתדיינים מזה כשנה ושלשה חודשים בתביעת הגירושין שהגיש הבעל (בתאריך 2.4.24), וכן בעניין מזונות האישה והבנות. שני הצדדים הגישו תביעה בעניין מזונות הילדים לבית הדין.
הצדדים עדיין מתגוררים באותה דירה (שכורה) בתל אביב, כאשר עלות שכר הדירה החודשי עומד על 18,000 ש"ח. בימים הקרובים מסתיימת תקופת השכירות בדירה זו, וכל אחד מהצדדים יעבור לדירה אחרת.
לצדדים דירה בהרצליה, ממנה מתקבל שכ"ד בסכום של 11,000 ש"ח.
בתאריך 7.8.2024, ניתנה ע"י בית הדין פסיקה למזונות זמניים, שעיקרה – הואיל והצדדים מתגוררים יחדיו, יש לשמור על הסטטוס קוו הקיים, ומה שהיה – הוא שיהיה. וכך נכתב במסקנת ההחלטה הנ"ל:
לאחר העיון בבקשה ובנספחים, ומבלי לקבוע את אמיתות הנטען, בית הדין מורה כדלקמן:
א. עד להחלטה אחרת של בית הדין, יש להמשיך את המצב הקודם (לפי טענת התובעת), ולפיו הנפקד יפקיד בחשבון המשותף את כל הסכומים שהיה מפקיד בחודשים האחרונים, מחודש אפריל 24, והחשבון לא יוגבל לשתי חתימות.
ב. האמור לעיל יבוצע לאלתר – עוד היום.
ג. התובעת תהיה רשאית להוציא מהחשבון המשותף סכומים כפי שהיו רגילים להוציא במהלך החיים המשותפים. המודד – השנה האחרונה, מחודש אפריל 2023 ועד לחודש יולי 2024. ככל ויתברר שהוצאו סכומים מעבר, הדברים יבחנו, ותהיה לבית הדין הזכות להחזר הכספים.
ד. הנתבע יגיב לבקשה לקביעת מזונות זמניים, עד לתאריך 18.8.24 שעה 10 בבוקר.
ה. האמור לעיל בסעיפים א' - ג' הינו זמני, עד להחלטה אחרת של בית הדין.
בתאריך 18.3.25 ניתנה החלטה בעניין מזונות אישה ולילדים, ובה נכתב בין השאר:
"טרם נישואיהם, ערכו הצדדים הסכם ממון. אך הואיל והסמכות בעניין הרכוש נתונה לביהמ"ש לע"מ, לא נכנס לעניין ההסכם. רק נציין, שבהתאם לחומר שבתיק, כשנה לפני נישואי הצדדים, בשנת 2011, הקים הבעל חברת סטארטאפ בשם ק', ועם ההקמה קיבל מניות שהוקצו לו בחברה. הכנסתו החודשית של הבעל מהחברה שבבעלותו, לדברי הבעל עומדת על 30,000 ש"ח (נטו), לדברי האישה – כ 70,000 ש"ח ברוטו. כנראה ששני הצדדים צודקים בעניין זה. אולם ככל שמדובר בחברה שבבעלות הבעל, וככל הנראה חברה מצליחה, לעניין חיוב המזונות אין רלוונטיות דווקא להכנסה החודשית שמקבל הבעל אלא להתרשמות מרמת החיים של הצדדים.
האישה כיום אינה עובדת. בעברה עבדה בחברת הייטק, כמנהלת מוצר ופרוייקטים, ולפני כשנתיים החלה ללמוד טיפול באומנות. לטענת הבעל היא משתכרת כ 9,000 ש"ח לחודש, בעוד שלדברי האישה היא משתכרת כיום כ – 2,000 ש"ח לחודש.
[...]
מבלי להכנס לפרשנות של הסכם הממון שנחתם ערב הנישואין. כאמור, אין זה בסמכותנו. אך ניתן להבין שאישה מצפה שאחרי למעלה מעשר שנות נישואין ושלוש בנות, המאזן של האיש ביחס לרכוש שצבר ערב הנישואין, יהיה שונה מההתייחסות שהייתה לפני נישואי הצדדים. להבנתינו – אדם צריך להיות שמח בהיותו בצד הנותן, מאשר בצד השומר והשולט. ועדיין מבינים את הצורך של האיזון בין הנתינה מעבר להסכם, לבין קיומו של ההסכם. "בחכמה יבנה בית, ובתבונה יתכונן" (משלי כד, ג). ככל ושני הצדדים היו שומרים על האיזון הנכון, אין ספק שמערכת היחסים הייתה נשמרת.
מביעים את כאבנו וצערנו, שהכסף שהושפע, במקום לשמש מנוף לבניה, מהווה דחפור להרס! אנו מניחים שביום מן הימים הצדדים יבינו את אשר נכתב בשפה קצרה. אך כשמצויים במערבולת משפטית, ההבנה נאטמת.
כואבים אנו על שלוש בנות, שמא נגזר עליהן לגדול במשפחה חד הורית, במסגרות של "אחריות הורית", "זמני שהות", במקום לגדול במשפחה חמה ואוהבת.
עדיין לא מאוחר
[...]
התברר שהבעל הפסיק לאחרונה לקיים את החלטת בית הדין, וטעמו עימו. החשבון שנפתח – נחסם, בין אם בדרך של חסימה בנקאית, ובין אם ע"י אי הפקדות. בפועל הנוסחה שעוצבה על ידי בית הדין בהחלטה הנ"ל מאוגוסט 2024 לא מקוימת, ויש לעצב את המערכת הכלכלית של ההכנסות וההוצאות. כל הפלפולים והתשובות של הבעל לטענות האישה, אין בהם בכדי להצדיק את אי קיום החלטת בית הדין. ומשנחסם הצינור של החשבון המשותף, בית הדין חייב למצוא צינור אחר לקיום החלטתו. הבעל עושה דין לעצמו, מטיל על האישה מצור כלכלי, וכן לא ייעשה!
אין ספק שהאישה והילדים תלויים כלכלית בבעל - האב. הטענות של הבעל על אי עבודת האישה, גם אם הם נכונות, אינן יכולות לסתור את העובדה שעל פי דין, כלכלת כל המשפחה תלויה על צווארו - לפחות לעת הזאת. יהיה קשה להימנע מפסיקת מזונות, גם של אישה, לכאורה אף לאחר הגירושין, כל עוד האישה לא קבלה את חלקה באיזון המשאבים בהתאם לחוק יחסי ממון, וכל עוד ההליך הרכושי לא הסתיים בביהמ"ש לע"מ.
כל עוד הצדדים נשואים, וכאמור – לכאורה אף עד לחלוקת הרכוש, הבעל - האב חייב במדור האישה והילדים, אף שבית הדין אינו יכול לחייבו לשכור להם דירה בסכום של 18,000 ש"ח, כפי שהיה בשנה וחצי האחרונות. בנוסף יחויב בהוצאות אחזקת המדור - עד לתקרה שתקבע. לא מצאנו להקדים את המאוחר, הואיל והצדדים עדיין מתגוררים (ככל הנראה עד לחודש אוגוסט 25) בדירה השכורה כאמור, והבעל נושא בהוצאות אחזקת המדור, לא מצאנו לנכון אלא לרמוז שהנושא יצטרך לבוא לידי הכרעה שיפוטית, אם הצדדים לא ישכילו להגיע להחלטה משותפת.
באשר לחיוב המזונות, עיינו בפירוט של צרכי הבנות וצרכי האישה. חלק מהצרכים המפורטים, נובעים מהדין של "עולה עמו", ומהדין של "לפי כבודו ולפי עשרו". לא הוצרכנו לפרט יתר על המידה, ולעת הזאת גם לא מוטל עלינו לחשב מה עבור האישה ומה עבור הילדים. חובתו של הבעל לפעול בהתאם להחלטת בית הדין מיום 7.8.24, בין אם דרך חשבון הבנק המשותף או בדרך אחרת, ובהתאם לכך, השתמשנו בטבלה והנספחים מתגובת האישה בעניין החשבון המשותף (תגובה מיום 20.2.25).
מתגובת האישה עולה כי הסכום הממוצע שהוציאה האישה עמד על סך של כ - 22,000 ש"ח, נכון לחדשים אוגוסט 24 – ינואר 25. סכום זה חייב היה להמשיך ולהשתלם גם כיום בהתאם להחלטה מיום 7.8.24. משכך, על מנת לקיים את החלטת בית הדין מיום 7.8.24, יש לחייב את הבעל בסכום הנ"ל.
לאור האמור, בית הדין מחייב את ע' לשלם לידי ק' סכום של 22,000 ש"ח לחודש עבור מזונותיה ומזונות שלשת הבנות."
בהמשך, בתאריך 22.6.25 נדרשנו לשאלת חיוב המדור, לכשיתגוררו הצדדים בנפרד. וכך נכתב בהחלטה הנ"ל:
"לאחר העיון בבקשה, בתגובה ובחומר שבתיק, בית הדין סבור שלאור הפרדת המגורים, אין מקום לחייב את הבעל בשכר דירה לפי עלות שכר הדירה של השנתיים האחרונות. אנו סבורים, כפי שכבר רמזנו בהחלטה הקודמת, שסכום של 9,000 ש"ח, הינו שכר דירה סביר לחלוטין.
במקרה שלפנינו, האישה לא חויבה בגירושין, ולא הפסידה את זכותה למזונות ומדור. ובפרט שעסקינן גם בחיוב האב במדור שלושת בנותיו. לאחר העיון מחליטים כדלהלן:
החל מחודש אוגוסט 2025 חייב הנתבע לשלם לתובעת סכום של 9,000 ש"ח, עבור מדורה ומדור הבנות.
בנוסף ישלם האב סכום של 1,000 ש"ח עבור הוצאות המדור.
חיוב המזונות שנפסק בתאריך 18.3.25, כמו גם חיוב המדור הנ"ל, תוקפם - עד להחלטה אחרת של בית הדין."
יצוין שעל ההחלטות הנ"ל הוגש ערעור לבית הדין הרבני הגדול.
ומכאן לתביעה שבפנינו.
לקראת הפרדת המגורים, נתבקשנו לקיים דיון בתביעת הגירושין.
בתאריך 21.7.25 שמענו את באי כוח הצדדים. הבעל עומד על תביעתו לגירושין. בית הדין העיר שנראה שכל כוונתו להיפטר מחיוביו למזונות האישה, שהייתה מורגלת לרמת חיים כלכלית גבוהה בהתאם ליכולותיו. כל עוד אינה מקבלת את חלקה ברכוש, אין סיבה שתסכים להפסקת מזונות האישה. בית הדין הציע שהצדדים יתגרשו, ושהבעל ימשיך לשלם את מזונות האישה, עד לחלוקת הרכוש, וקבלת חלקה. ב"כ הבעל התנגדה להצעה. כך שנראה שהבעל מבקש להיות חופשי, לא רק מחיי הנישואין אלא גם מחיוביו הממוניים כלפי האישה.
ב"כ האישה הציגה חשבון של הבעל, בו יש בהפקדות ובמט"ח סכום כולל של 7.7 מיליון ש"ח. כך שאין חשש מקריסה כלכלית של הבעל, והטענה לחוסר יכולת לתשלום החיובים הנ"ל, לא נראית כלל. ב"כ האישה הסכימה לגירושין, באם הבעל ייתן לה מחצית מהחשבון הנ"ל.
ב"כ האיש התנגדה בטענה שהאישה יכולה להתפרנס באמצעות קרן ההשתלמות שצברה. אולם נראה לבית הדין שאין זה מן הצדק לתת גיבוי להתנגדות לחלוקת הכספים שבחשבון האיש.
באשר לתביעת הבעל לגירושין, בכתב התביעה לא מצאנו כל עילה לחייב את האישה בגירושין. כתב התביעה מעלה טענה אחת לגירושין: התדרדרות היחסים, ומערכת יחסים שאינה כפי שהייתה, ניסיון גישור שלא צלח וכד'. כל אלה אינם מהווים עילה לחיוב בגירושין.
אנו מסכימים שאין להחזיק את בן או בת זוג בכוח, אולם בשום אופן אין להסכים שהגירושין יביאו לכך שהאישה תהיה ניזוקת כלכלית על לא עוול בכפה. הואיל ולדעתנו יש לאישה זכות לקבל מזונות "לפי כבודו וכבודה" וכן "לפי עשרו", אין מקום לחייב את האישה בגירושין בחוסר עילה, רק מחמת רצון הבעל בגירושין, או ובעיקר – להפטר מחיוביו הכלכליים כלפי האישה.
אם האישה כ"כ גרועה שאי אפשר לחיות במחיצתה, האיש כבר מזמן היה עוזב את הדירה השכורה, ושוכר לו דירה אחרת. הטענה לחוסר אמצעים כלכלים, הופרכה לעיל. כך שהצדדים המשיכו להתגורר תחת קורת גג אחת, עד מלאת ימי שכירות הדירה (ונכון להיום – הצדדים עדיין גרים יחד). כך שנושא הגירושין אינו נראה "כצעקתה", למרות שעם מתן הזכויות הרכושיות לאישה, או הסכמה להמשך תשלום המזונות עד למתן הזכויות הרכושיות, העניין ייפתר. וכל הנידון לפנינו הינו הניסיון להפטר מהחיובים הכלכליים כלפי האישה, מבלי ליתן בידה את זכויותיה הרכושיות המגיעות לה.
ככל והבעל טוען שיש לו עילה לחייב את האישה בגירושין ולהפסידה מזונותיה, יואיל להגיש תביעת גירושין מתוקנת, ויקבע מועד להוכחות. אולם בתביעה הנוכחית שבה אין עילת גירושין, אין בידינו לחייב את האישה בגירושין - צעד שיביא להפסד זכויותיה הממוניות, כל עוד לא קיבלה את חלקה ברכוש המשותף.
פעמים רבות כתבנו והבהרנו שאין לחייב את האישה בגירושין, בהעדר עילה, אלא אם כן יסכים הבעל להמשיך בחיוב המזונות עד לקבלת חלקה ברכוש המשותף. יש אסמכתא הלכתית לחיוב הבעל במזונות אישה, אף אחר הגירושין - עד שהאישה תקבל את חלקה ברכוש. נקטנו לשון 'אסמכתא הלכתית' ולא 'ראיה' הלכתית, מאחר והראיה דלהלן מדברת על תשלום הכתובה, אולם ממנה אפשר ללמוד גם לנדון דידן.
במשנה בבבא מציעא (יב,א) מבואר שאישה גרושה - מציאתה לעצמה. והגמרא שם (יב,ב) שאלה, הרי הדבר פשוט? ותירצה, שהמשנה מדברת באישה 'מגורשת ואינה מגורשת', שהבעל חייב במזונותיה, ובכל זאת מציאתה לעצמה. אולם בירושלמי (בבא מציעא א,ה) העמידו המשנה באישה שהתגרשה אך עדיין לא קיבלה כתובתה, וזה לשון הירושלמי:
רבי יוסנא בשם רבי אחא, אדם שגירש אשתו ולא נתן לה כתובתה, חייב במזונותיה עד שיתן לה פרוטה אחרונה. אמר רבי יוסי, מתניתא אמרה כן, מציאת אשתו שגירשה (הרי היא לעצמה, וקשה, הרי הוא דין פשוט שאחר גירושין אין הבעל זכאי במציאתה? ועל כרחך מיירי בגרושתו שעדיין לא פרע לה כתובתה), אמר רבי הושעיה, שלא תאמר הואיל וחייב במזונותיה עד שיתן לה פרוטה אחרונה, תהא מציאתה שלו - לפום כן צריך מתניתא.
והרי"ף בשני מקומות דחה את הירושלמי מהלכה.
בב"מ (ו,א בעמוה"ר) כתב דמסתברא לן דגמרא דילן לא סבירא לה האי סברא, דהא הגמרא בב"מ יב,ב העמידה את המשנה שם בע"א שמציאת לעצמה - במגורשת ואינה מגורשת, ואי ס"ל דגם בגירשה ולא נתן לה כתובה חייב במזונותיה, היה לגמרא להעמיד את המשנה באופן שגירשה ולא נתן לה כתובתה שמציאתה לעצמה אף שחייב לזונה.
וכן ברי"ף בכתובות (סב,ב - סג,א), על הא דתניא בגמרא (כתובות קז,ב), האישה שהלכה היא ובעלה למדינת הים ובאתה ואמרה 'מת בעלי', רצתה ניזונת רצתה גובה כתובתה, אמרה 'גרשני בעלי', מתפרנסת והולכת עד כדי כתובתה (וכל מה שגבתה למזונותיה, מנכים לה מכתובתה). ומזה שלא אמרה הברייתא שהטוענת 'גרשני בעלי', מתפרנסת והולכת עד שיפרע כל כתובתה, כלומר, שכל זמן שלא קבלה את כל כתובתה, יש לה מזונות ואינם בתמורת הכתובה, והיה לה לגבות כל כתובתה אחר שגבתה מה שגבתה למזונותיה - וע"כ משמע דש"ס דידן אינו סובר בזה כהירושלמי.
והראב"ד (בהשגותיו על הרי"ף בכתובות שם) השיג על הרי"ף דאין ראיה מהברייתא בכתובות, שהבבלי חולק על הירושלמי, דהברייתא עוסקת בבית דין ולא בבעל או יורשיו, ואיך ישהו בית דין פירעון כתובתה כדי שתגבה מזונותיה? אלא כשבאה לבית דין וטוענת 'גרשני בעלי', בית דין אינם נותנים לה כתובתה - שמא אינה גרושה, ונותנים לה מזונות עד כדי כתובתה, שהרי לכך היא זכאית – ממה נפשך. אך גם הראב"ד מודה דיש ראיה מהגמרא בבבא מציעא הנ"ל דלא כהירושלמי.
מחילוקו של הראב"ד בין בית דין לבעל, שכל דין מזונות בגרושה שלא פרע לה כתובתה הוא בבעל ולא בבית דין, משמע שלא עצם העובדה שלא נפרעה הכתובה הוא המחייב מזונות, אלא הוא קנס שקנסו את הבעל בגלל שהוא מעכב תשלום הכתובה שלא כדין. לאמור – אכן חיוב המזונות אמור להיפסק בשעת הגירושין ולא אחר תשלום הכתובה, אלא שאם הבעל מעכב את תשלום הכתובה - יש חיוב חדש שקנסו חכמים את הבעל בתשלום מזונות כי היכי שיפרע את הכתובה. וכן מבואר בדברי הרמב"ן בספר הזכות (כתובות שם), וז"ל:
"אלא עשאו הרב לדינן של בני מערבא כאילו הוא קנס, כמסרב לפרוע כתובה שיתן מזונות, ובית דין כיון שאין מסרבין ליתן אלא מפני שאינה מבררת גרושיה, אין חייבין לזון. ולמה לא יקנוס על הבעל שלא פרעה במדינת הים ולא תיזון עליו ממה-נפשך, ש'עד שיפרענה פרוטה אחרונה' אמרו, ולא 'עד שירצה ליתן'. ועוד, שאין דינם משום קנס, אלא סבורים הם לומר דמשום שעבוד ממון כתובה היא ניזונת, דמזוני וכתובה אגידי בהדדי."
מהשגותיו של הרמב"ן מבואר החילוק בהבנת הירושלמי. לראב"ד חיוב הבעל הוא לקונסו כדי שיפרע את הכתובה. זהו חיוב מחודש שאינו נובע מחיוב המזונות של הכתובה. חיוב מזונות הכתובה פוקע עם הגירושין, וחייבוהו חכמים במזונות כדי שיפרע כתובתה. ואילו לרמב"ן - בהבנת הירושלמי - חיוב מזונות אינו נפקע אלא בפריעת הכתובה. תנאי כתובה קשור בקשר אמיץ לכתובה. כל זמן שהכתובה "קיימת" על ידי אי-פירעונה, גם חיוב מזונות קיים.
וכהבנת הראב"ד נמצא גם בדברי הרא"ש (ב"מ פ"א הל' לד). הרא"ש למעשה דוחה את ראית הרי"ף מהברייתא בכתובות, אך בתוספת הסבר:
"דטעמא דבני מערבא דחייב במזונותיה עד שיפרע לה כל כתובתה, כדי ליפות כח האישה שיפרעו לה כתובתה בעין יפה בבת אחת, ולא יתנו לה על יד על יד, תקנו חכמים שיתחייב במזונות עד שיתנו לה פרוטה אחרונה, דאם לא כן, אמאי חייב לזונה יותר משאר בעלי חובות."
הרי שלדעת הרא"ש חיוב מזונות במי שאינו פורע כתובתה הוא חיוב חדש שחייבו חכמים כדי ליפות כוח האישה בפירעון כתובתה. אין זה חיוב מכוח תנאי כתובה של מזונות שאינו נפקע אלא בפירעון הכתובה. ואף שיש מקום להסביר בדעת הרא"ש שחיוב חכמים - כבר מונח בעיקר חיוב המזונות, שאין חיוב המזונות פוקע אלא בפירעון הכתובה, ואין זה תקנה חדשה אלא כבר מונחת בתקנת המזונות שמכוח האישות, שזמן פקיעתם הוא בתשלום הכתובה, מכל מקום יותר נראה מדברי הרא"ש שתקנה זו תוקנה כתמריץ ל"פריעת הכתובה" ולא כהרחבה ל"חיוב מזונות" הכללי, שהרי כתב שיש בתקנה לייפות כוח האישה שיפרעו לה כתובתה בעין יפה.
ונראה נפקות בין הבנת הראב"ד והרא"ש להבנת הרמב"ן, בנוסף לנדון שם בבית דין הפורעים מזונותיה עד כדי כתובתה, גם לעניין שאר תנאים ממוניים שבכתובה, דלדעת הרמב"ן לאו דוקא מזונות תלויים בפירעון הכתובה, אלא גם פדיונה, רפואתה וקבורתה תלויים בפירעון הכתובה. ונראה דמה שאמרו בירושלמי דווקא לעניין מזונות, מפני שמזונות הם מעשים בכל יום ומיד חייב, מה שאין כן רפואתה ופדיונה - חייב רק אם חלתה או נשבית. והוא הדין 'כסות' שאינו נותן לה אלא בימות הגשמים ובימות החמה, עיין כתובות סד,ב, ובשו"ע אהע"ז עג,א. אולם לדעת הראב"ד והרא"ש מי שמעכב פירעון הכתובה, קנסו אותו רק במזונות ולא בשאר תנאי כתובה.
אמנם גם הראיה שהביא הרי"ף מבבא מציעא (יב,ב), דחאה העיטור, הובאו דבריו בנימוק"י ב"מ (ו,א בעמוה"ר), דיש לומר שאין הבבלי חולק על הירושלמי, אלא בא לומר חידוש גדול יותר, דב'מגורשת ואינה מגורשת' חייב במזונותיה - אף שפרע לה כתובתה, אבל מגורשת גמורה אינו חייב - אלא עד שיפרענה, עיי"ש. ומכל מקום הנימוק"י הביא את דעת הר"ן שכתב ש"אין לזוז מפסק הרי"ף, שדבריו דברי קבלה הם". וכן נראה מדעת הריטב"א בחידושיו לב"מ. וכן פסק הרמב"ן (בתשובות המיוחסות סי' עב), וכן דעת ה"ר יהונתן (הובאו דבריו בשטמ"ק ב"מ יב,ב בד"ה 'במגורשת'), דאין אנו חוששין לגמרא דירושלמי במקום שחכמי הבבלי לא ראו להביאם, כיון שראו שהוא שלא כהלכה, הניחו אותו בתלמוד ירושלמי.
ועיין ברא"ש בב"מ (פ"א הל' לד) שהביא מבעל העיטור דגמרא דידן רבותא קמ"ל, דאפילו 'מגורשת ואינה מגורשת' ליכא איבה במציאה שלעצמה, דבמגורשת גמורה שלא פרע כתובתה פשיטא שאין איבה. וכן דחה את ראיית הרי"ף מהברייתא בכתובות, וכנ"ל. ע"כ מסיק הרא"ש:
"וכיון שאין ראיה דפליג גמרא דידן אירושלמי - עבדינן כגמרת הירושלמי".
לא נכנס לשאלת ההלכה, אם נפסק כירושלמי - כדברי הרא"ש, או שלא נפסק כירושלמי - כדעת הרי"ף. מהירושלמי עולה עקרון, שכל עוד לא שילם לה הבעל את כתובתה, לא נפטר מחיוב המזונות. אם מחמת קנס, או שמלכתחילה כך תקנו חכמים, שחיוב המזונות לא נפקע אלא בגירושין ותשלום הכתובה.
חלק מתשלום הכתובה הם נכסי מלוג שהכניסה האישה, וכן נכסי צאן ברזל אותם נוטלת האישה בשעת הגירושין.
בני זוג שאינם מתנהלים בהתאם להלכה אלא בהתאם לחוק יחסי ממון, ומכוח החוק עליו הסכימו הצדדים צריכה האישה במסגרת חלוקת הרכוש ואיזון הזכויות, לקבל נכסים מסוימים, יש לדמות נכסים אלו לנכסי מלוג ונכסי צאן ברזל, ועל פי הייסוד המבואר בירושלמי, חיוב המזונות ימשך אף לאחר הגירושין - כל עוד לא תקבל האישה את חלקה ברכוש.
לאור כל האמור לעיל, בהתאם לכתב התביעה שהוגש לבית הדין, לא מצאנו כל מקום לחייב את האישה בגירושין, ולכן גם אין עילה להפסיק את תשלום המזונות ואישה ולבנות.
יחד עם זאת, מאפשרים לבעל להגיש כתב תביעה מתוקן, ובית הדין יקבע מועד לדיון הוכחות.
ניתן לפרסם לאחר השמטת שמות ומספרי זהות.
ניתן ביום כ"ו בתמוז התשפ"ה (22/07/2025).
הרב צבי בן יעקב – אב"ד הרב בן ציון הכהן רבין הרב משה בצרי
עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה