ביה"ד הגדול - כתובה / פיצוי גירושין

בפנינו ערעור על החלטת בית הדין האזורי מתאריך 30.5.24 שבמסגרתה, חוייב הבעל לשעבר (להלן המשיב) בדעת הרוב לשלם לאישה (להלן המערערת) סך של 36,000 ₪ עבור כתובתה.

לדעת המיעוט, יש לפטור את המשיב מדמי הכתובה, מאחר ולדעתו גם האישה הייתה חפצה מתחילה בגירושין, והרי כמי שמורדים זה על זה.

אולם, לדעת הרוב שנפסק כמותו, מעיקר הדין, יש לחייב את המשיב בתשלום חלק מהכתובה, והתחשיב שלהלן הוא זה שהוביל לחיוב בסכום הנ"ל.

הסכום הנקוב בכתובה הוא 555,000 ₪.

המשיב חוייב להעביר למערערת במסגרת איזון המשאבים סך של 72,000 ₪.

עמדת בית הדין האזורי שהסכום הנקוב בכתובה הינו מוגזם (בנסיבות הכלכליות של הצדדים) ובנוי על מספר סימלי (555) ולכן הפחית אותו לסך של 150,000 ₪.

אולם, לאחר הפחתת הסכום שמשלם המשיב באיזון המשאבים, כמקובל בבתי הדין על בסיס העיקרון ש'אין כפל זכויות', ועל בסיס הספיקות בעצם חיוב הכתובה (ושהועלו בהרחבה בדעת המיעוט) יש לפסוק בדרך הפשרה, ומכאן הגיעו לסכום של 36,000 ₪.

כנגד הכרעה זו של דעת הרוב מערערת האישה ושתי טענות ענייניות בפיה, האחת עובדתית והשנייה הלכתית/משפטית, וכלהלן.

להלן נתייחס לכל טיעון בנפרד.

חיוב מוחלט ולא מחמת הספק

המערערת טוענת, שמי שהוביל לגירושין זה המשיב בלבד, והיא עשתה כל אשר לאל ידה כדי להחזיר את השלום לביתה ללא כל הצלחה, ומאחר והמשיב הוא זה שפתח בהליך הגירושין, לאחר שקדמה לזה עזיבת הבית על ידו, אין סיבה שלא תקבל את מלוא כתובתה. המערערת מצביעה על מספר רב של אינדיקציות שיוכיחו את טענתה, שכולם הועלו בפני בית הדין האזורי.

בית הדין שמע באורך רוח ובקשב רב את טענות המערערת בעניין זה, ואף עיין בחומר הרב המצוי בתיק, ומגיע למסקנה, שיש לדחות את עילת הערעור הזו ואף מבלי לנקוט עמדה כלל באשר לנכונות טענת המערערת.

טענת המערערת היא בעצם כנגד האמירה של בית הדין האזורי, שאין בידו להכריע חד משמעית, ממי יצאו הגירושין, ומי הוביל לקיצם של הנישואין.

המערערת מציגה בפנינו את כל מה שהציגה בפני האזורי ומבקשת מאיתנו שנגיע למסקנה עובדתית אחרת מזו שהגיע אליה בית הדין האזורי, ושנאמץ את טענתה, שהמשיב הוא בלבד זה שהוביל לגירושין, והיא דווקא זו שניסתה למנוע את פירוק הנישואין.

בית הדין הנוכחי שיושב כערכאת ערעור, לא נועד לאפשר למי מהצדדים הזדמנות נוספת להשמיע את גרסתו העובדתית, ושמא עמדתו תתקבל בפנינו מה שלא צלח בפני האזורי.

תקנה קלה (ב) קובעת, שערעור על קביעות עובדתיות יצדיק את התערבותה של ערכאת הערעור רק אם הוא יצביע על טעות הנראית לעין בקביעת העובדות, מה שלא הונח בפנינו, לא מיניה ולא מקצתיה. עיקרון זה נכון שבעתיים במקום שבו בית הדין האזורי שמע את כל טיעוני הצדדים וראיותיהם ואף על פי כן הגיע למסקנה בדעת הרוב, שאין בידו לקבוע חד משמעית גרסתו של מי נכונה, ולא כל שכן בתיק זה, שדעת המיעוט קבעה חד משמעית, שהאישה המערערת הובילה לגירושין לא פחות ממה שהוביל המשיב, בניגוד לטענותיה בערעור.

מכל מקום, מבלי לנקוט עמדה ומבלי לדון בשאלה העובדתית העיקרית מי הוביל לגירושין, בית הדין הנוכחי כערכאת ערעור לא מוצא הצדקה להתערב בכך, וטיעון זה של הערעור נדחה.

הפשרה בכתובה מוגזמת