ביה"ד הגדול - חיוב כתובה אף שהאישה תבעה את הגירושין שעה שאלימותו של הבעל היא שהביאתה לכך

הנדון: חיוב כתובה אף שהאישה תבעה את הגירושין שעה שאלימותו של הבעל היא שהביאתה לכך

רקע

לבית הדין האזורי (בירושלים, הרכב ב) הוגשה תביעת גירושין כרוכה של האישה. הצדדים היו נשואים כעשרים ותשע שנה ולהם חמישה ילדים – כולם בגירים למעט האחרון, בן שמונה בעת הגשת התביעה ובעל צרכים מיוחדים. הצדדים היו פרודים באותה עת כחצי שנה. בי"ח באייר התשפ"ג (9.5.23) התגרשו הצדדים.

בדיון שקדם לגירושין ביקשה התובעת להתגרש, הנתבע השיב: "אני לא כל כך רוצה להתגרש, אך אם היא תעמוד על כוונותיה, אני לא אמנע ממנה." התובעת הבהירה: "אני 'נעולה' על הגירושין."

התובעת לא ויתרה על כתובתה – כתובה בסך (נקוב בדולרים העולה כיום, בקירוב לסכום של) מיליון ושלוש מאות אלף ש"ח. ובית הדין הבהיר לצדדים, כאמור בפסק דינו, כי הכתובה בסך מוגזם, וכידוע בפסיקה הסך הנקוב בה לא ייפסק אף אם תימצא זכאות לכתובה אלא ייפסק סכום כתובה על דרך פשרה כמקובל. בית הדין ציין כי התברר כי הצדדים לא היו עשירים ערב החתונה – לדברי האישה בזמן החתונה הייתה עקרת בית, "וכך סיכמנו שאהיה"; והבעל אמר "הייתי בצבא קבע. השתחררתי חצי שנה לפני החתונה, בחתונה לא היתה לי עבודה כלל" – והסיק מכך "שלבטח לא הייתה כוונת הבעל לסך הגבוה שרשם בכתובתו, וראו בספר אורות משפט חלק ג מעמוד שטו והלאה".

טענות האישה לזכאותה לכתובה

לטענת התובעת (בבית הדין האזורי):

באשר לכתובה: פירטנו בכתב התביעה כי התנהגות האיש כללה אלימות פיזית, מילולית, נפשית וכלכלית, וזו הביאה את האישה למאיסות בבעל. הבעל גרם לה לצער כבד לאורך מרבית שנות הנישואין אך החמיר בשנים האחרונות. טרם הורחק האיש מביתו בעקבות אירוע אלימות קשה בנובמבר 22, הוא הכין פירוד, לאחר שהפריד חדרים ועבר ללון בקומה הראשונה. כך שמאז הוא החיל נתק מוחלט בין הצדדים ולא קיים חובותיו לאשתו בסרבו לכל מגע ולכל יחסי אישות. יש תיק מוצגים שמבסס טענות אלו בהתכתבויות שהיו.

באשר לאירוע האלימות שהביא לפירוד: הוא חבט בה בפנים, בחזה וביד, כולל שבר באף ושטף דם תת־עורי בחזה וחבלות ביד. האישה לא רצתה לסבך את האיש, אך הלכה לעובדת סוציאלית שביקשה לחקור מה אירע, הוגשה תלונה, המשטרה הרחיקה אותו, לא ידוע אם הוגש כתב אישום.

בדיון הוכחות לעניין הכתובה טענה האישה עוד: "היה יחס משפיל, אונס, מכות, חסך מלהוציא עליי כסף. ההסכם שלנו היה שאם יש שלום בית, הבית שלי יהיה של שנינו." בית הדין הקשה: "האם זו משמעות האמור בהסכם?" ברם, חרף הצגת השאלה שוב ושוב, לא התקבלה תגובה עניינית מאת התובעת.

האישה המשיכה:

הייתה אלימות במשך השנים, נגח ושבר לי את האף, זלזל בי, אין לו טיפת כבוד, קילל, אנס אותי. חודשים לא היה בחדר שינה, וידע שאני טבלתי, ידע שצריך לפייס אותי. אמר שאגיד שאני הזונה שלו, שאשתה וודקה, שאראה פורנוגרפיה. לא הסכמתי, כי הבעל היה מחוץ לחדר שינה. לילה אחד בא, ואמר לי שלא אני אחליט, ארבעים וחמש דקות הוא קרע לי את הבגד ושם אותי במיטה והתנגדתי, ואמר שאהיה בשקט כדי שהילדים לא ישמעו. התקשרתי למחרת לרב [א'] – הייתי אישה בלי קול, אמר לי שיעשה 'חדירה קטנה' וילך לעבודה. קילל אותי כל הזמן, "מכשפה", "מלאך המוות".

כל החיים נתתי לו ורציתי שיהיה טוב. גרנו ב[ר'] בבית שאני הבאתי לפני החתונה, והוא לא רצה, ועברנו לבית בשכירות ב[י'] והשכרתי את הדירה שלי ב[ר']. היריון שני היה ב[ב']. הבאתי את הכסף מ[ר'], נתתי לו את כל הכסף, ונשאר מלא כסף. ההיריון השני היה קשה, והיה קשה להגיע ל[י']. חמותי אמרה שאזהר וגם נשים הרות אונסים. הבעל אמר שהכול זמני. עברנו ל[מ'], הייתה שם ישיבה. כל השכירות נתתי לבעל. הוא בנה את [ג'], הייתי בהיריון לבד. שום דיבור, שתיקה. מכרתי תכשיטים בסך מאה וחמישים אלף שקל ושמתי במגרש. הייתה לידה ומכירה של הבית, והוא לא היה מרוצה. רצה עוד לבנות. לא רציתי. רצה לעבוד ב[כ'], רצה שאהיה עם הילדים לבד. הלך בלי רשותי ל[כ'] לאימא שלו, לפתוח חנות לאח שלו. הוא הלך לעבוד שם, ולא היה בא הביתה. רק ביום ששי בא הביתה. אימא שלו אמרה שהבעל לא אצלה.

אבא שלי היה 'הכספומט' הראשי. גדלתי בלי אמא. אבא שלי בנה שני בתים ב[ר'] – לי ולאחותי, לפני שקנה לעצמו. הבעל קיבל ירושה בית ולא שיתף זאת. יש לנו בן עם תסמונת דאון, ולא רצה לעבוד כדי שלא אבזבז.

באשר למשטרה: הבעל עשה לי את המוות בשנתיים האחרונות, הוא עשה שתיקות ובדידות, ואני עם ילד נכה, ואז הרים עליי יד. מתקשרת אליו לעבודה והוא לא עונה לי. רק מילה או חיבוק. הוא תפס לי את הצוואר ומשך לי את החולצה והעיף אותי לתוך הקיר. שבועיים לא יכולתי לעמוד על הרגליים. צעק שאני מציקה לו. הייתה עוד אלימות, איים עלי, היו לי במגרה שש מאות ש"ח, שאלתי אם הוא לקח – התפרץ, דחף אותי לקיר, עיקם לי את היד והביא לי זכוכית בראש. ברחתי להיות עם הילד והסתרתי. היד כאבה ואמרתי לבעל. והוא אמר שייתן לי עוד פעם, "זונה", הוא נגח לי באף והלך לעבודה. הקשבתי לקלטת והלכתי לשערי צדק, שאלו אותי מה קרה, אמרתי שקיבלתי נגיחה מבעלי באף, והעובדת הסוציאלית הזמינה משטרה. המשטרה לקחו את הבעל לחקירה.

בא כוח התובעת הציג הודעות טקסט שבהן כתבה האישה לבעל שהוא אלים, וגם באותו יום 'הרים ידים', וכן שהוא אונס אותה בלי לפייס. לדבריה הבעל לא ענה לה.

בא כוח הנתבע התנגד באומרו כי אלו הודעות של האישה – צילומי מסך. אין הודאה מהבעל, ואי אפשר לשאול למה לא ענה כי ההודעות של הבעל "לא שם" – "היא לא צירפה את כל ההודעות".