ביה"ד הגדול - חיוב גט נוכח פירוד ממושך והאשמות הדדיות שבגינן יש להסיק כי אין סיכוי לשלו''ב וכי דברי הבעל בדבר רצונו בו אינם כנים

הנדון: חיוב גט נוכח פירוד ממושך והאשמות הדדיות שבגינן יש להסיק כי אין סיכוי לשלום בית וכי דברי הבעל בדבר רצונו בו אינם כנים

לפנינו ערעור על החלטת בית הדין הרבני האזורי ירושלים מיום כ"ג בטבת התש"ף (20.1.2020) כדלהלן:

לאור הנ"ל בית הדין פוסק כדלהלן:

בית הדין דוחה את תביעת האישה לגירושין, עם זאת ממליץ בית הדין לצדדים לשאת ולתת ביניהם על מנת להגיע להסכם גירושין.

כמו כן, בית הדין דוחה את תביעת האישה לחיוב הבעל בתשלום כתובתה.

רקע

הצדדים נישאו זה לזה כדת משה וישראל בתאריך באדר התשע"ח (3.18) ואין להם ילדים משותפים; הצדדים נפרדו כשישה חודשים לאחר הנישואין ומאז ועד היום חיים כפרודים. במרחשוון התשע"ט (11.18) הגישה המערערת תביעת גירושין וכתובה לבית הדין האזורי; המשיב ביקש שלום בית.

בהחלטת בית הדין מתאריך י' בשבט התשע"ט (16.1.19) הופנו הצדדים למטפל [א'] שהגיש סיכום טיפול לבית הדין. בהחלטת בית הדין (שלאחר מכן, כמצוטט לעיל) נקבע שאין מקום לחיוב גט עם זאת בית הדין ממליץ לצדדים לשאת ולתת ביניהם על מנת להגיע להסכם גירושין. בנוסף דחה בית הדין את תביעת האישה למתן כתובה.

טענות הצדדים

המערערת טוענת שבעלה הנראה כלפי חוץ כאדם ירא שמים, תלמיד חכם ומקפיד בקלה כבחמורה – אין תוכו כברו, והוא עובר על מצוות דאורייתא ודרבנן ולמעשה הוא 'כופר גמור'. המשיב 'הסתובב' במשחקי סנוקר ובקניות במקום ללמוד בכולל, לא התפלל במניין לא הקפיד על הלכות נידה. בנוסף הבעל סבל מהתפרצויות זעם לא נשלטות שהגיעו למצב של קללות הטחת אגרופים בקיר ועוד.

לדבריה ניסתה לשכנע אותו לשנות את דרכיו אך ללא הועיל.

בנוסף טוענת המערערת כי המשיב מאוס עליה וזאת בשל מעשיו ובנוסף בשל כך שהוא מסיר את שערות גופו במקומות המוצנעים ושאינם מוצנעים וכל זאת בניגוד להלכה (סעיפים 35–37 לכתב הערעור). עוד טענה המערערת שהמשיב לא פרנס אותה במשך השנים וגם את המלגה מהישיבה שבה לכאורה למד לא קיבל היות שלא היה תלמיד מן המניין, וכך למעשה חי על חשבונה. אי־קבלת המלגה גרמה למערערת לחשוד במעשיו של המשיב ואכן התברר לה לדאבון ליבה שהמשיב למעשה לא נמצא בכולל אלא מגיע ויוצא לעיסוקיו.

המשיב כפר בכל דברי המערערת, והמערערת חזרה וטענה שהמשיב משקר במצח נחושה מהתל בבית הדין ומציג מצג שווא של אדם ירא שמים כאשר האמת הפוכה לגמרי.

בית הדין הציע לצדדים לפנות לבדיקת פוליגרף, המערערת הסכימה, המשיב התנגד. ועיין עוד בהחלטת בית הדין מט"ו בשבט התשע"ט (21.1.19) שבה ציין בית הדין כי התנגדות המשיב לבדיקה תמוהה, ועיין עוד בהחלטה מכ"ד בשבט התשע"ט (30.1.19).

המערערת טוענת שפניו של המשיב אינם לשלום בית כפי שטען בבית הדין וכי למעשה מאז שנפרדו דרכיהם הצדדים ניהלו משא־ומתן כאשר המשיב דן בשאלה אחת בלבד, והיא: כמה כסף מוכנים הורי המערערת לתת לו עבור מתן הגט. בדיון שנערך בט' בניסן התשע"ט (14.4.19) הודה המשיב שלא ניסה לפעול לשלום בית ונימק זאת בטענה שהדבר יגרום לטענה נגדו שהוא מטריד את המערערת. מאידך גיסא, לטענת המערערת, המשיב כן שלח שליחים לאביה כדי לסחוט ממנו כספים שיינתנו לו תמורת הסכמתו לגרש את המערערת.

בח' בסיוון התשע"ט (11.6.19) העיד מר [ב'] בבית דין קמא שהמשיב היה מעוניין להתגרש ודרש סך של 370,000 ש"ח עבור מתן גט למערערת. המטפל הזוגי מר [א'] אמר למערערת שהמשיב דורש סך של 450,000 ש"ח עבור מתן הגט. לטענת המערערת, המשיב אף העלה טענות כגון אלו בדיונים ויותר מפעם אחת ניסה לנהל משא־ומתן על סכומי כסף שיועברו לו תמורת הסכמתו למתן גט.

בפסק הדין שדחה את תביעת המערערת לחיוב גט כתב בית הדין שגם אם נקבל את טענתה בדבר דרישת המשיב לקבל כספים בעבור מתן הגט אין בכך כדי להוכיח שהוא מעוניין בגירושין.

לדברי המערערת בדברי בית הדין קמא ישנן שתי טעויות.