ביה"ד הגדול - החובה לעמוד בהסכם על מקום מגורי הילדים ולשאת בתוצאות הפרתו; שיבתו לתוקף של פטור ממזונות שניתן בגין ההפרה

א.לפני בקשה למתן הבהרה בדבר משמעותה של החלטתנו בעבר (למעשה שתי החלטות: החלטה מכ' באב התשפ"ג – 7.8.23 והחלטה נוספת שהבהירה את קודמתה ונימקה אותה מט' במרחשוון התשפ"ד – 24.10.23, להלן מכל מקום: החלטתנו) בנוגע לחיובי המזונות, נוכח פסק דיננו (מי"ח באייר התשפ"ד – 26.5.24) בערעור בסוגיית הסדרי השהות.

המבקש מבקש שנקבע כי נוכח פסק דיננו חזרה וניעורה, קמה וגם ניצבה החלטתו של בית הדין האזורי בעבר שפטרה את המבקש מן המזונות כל עוד אין המשיבה והילדים שבים להתגורר בירושלים או בסביבתה בהתאם להסכם ובטלה החלטתנו שהקפיאה את החלטתו הנ"ל של בית הדין קמא.

המשיבה הגיבה, בהתאם להוראתי ולאחר קבלת ארכה בהתאם לבקשתה, לבקשה.

ב.רובה הגדול של תגובת המשיבה מוקדש לטענות שאינן, ודאי לא במישרין, ממין העניין. כאלה הן טענות בדבר הפרות של המבקש את חלק מהתחייבויותיו בהסכם שבין הצדדים וטענות שמעלה המשיבה נגד פסק דיננו שהוא פסק דין חלוט וסופי כידוע.

למרות האמור ולמען מראית פני הצדק נעמוד להלן בקצרה גם על טענות אלה ולאחריהן, ואף בזיקה לרקע שיוזכר גם לגביהן, נגיע לליבו של העניין: אל הטענות שאכן נוגעות לו במישרין לכאורה ואל מתן החלטה במבוקש.

ג.לעניין הפרות ההסכם מצידו של המבקש, לפי הנטען, יובהר:

הפרה של צד אחד להסכם את מקצת התחייבויותיו אינה גוררת בהכרח את ביטולו של ההסכם כולו, כל עוד לא נקבע אחרת בפירוש בהסכם או בהחלטה שיפוטית, ואף לא את ביטולן של התחייבויות הצד שכנגד, כולן או חלקן, על בסיס בחירה שלו שלא לקיימן, אלא אם היה בנוגע להתחייבויות מסוימות או לכלל ההתחייבויות תנאי המתלה אותן בקיום ההתחייבויות של הצד השני או אם נקבע בהחלטה שיפוטית כי יש לראות את ההתחייבויות כמותנות זו בזו.

לפיכך, ככל שאכן מפר המבקש את מקצת התחייבויותיו – לא תעמוד להגנתו, כל עוד לא נפטר מהן בהחלטה שיפוטית, הטענה כי המשיבה הפרה אף היא חלק מהתחייבויותיה, והוא הדין להפך.

עם זאת, ערכאה שיפוטית דנה במה שהובא לפניה:

הטענות שמצד המשיבה על הפרותיו של המבקש לא הובאו להכרעתנו, אפשר שהוזכרו אגב הדיון בהפרותיה שלה, כנטען, אולם – ולאור העיקרון האמור לעיל כי אין הפרות אלה מתירות את אלה וכן להפך, עיקרון שממנו נגזרת המסקנה כי אף אם הטענות נכונות לא היה בהן כדי להשליך על מסקנות פסק דיננו – לא נדרשנו להכריע בטענות אלה.

טענות אלה, ככל בקשה ותביעה על המשיבה להפנות תחילה לבית הדין קמא שיידרש לברר את העובדות ולאכוף את ההתחייבויות ככל שיימצא כי אכן הן מופרות (ולחילופין, ככל שימצא צידוק לכך אכן לקבוע כי ההסכם כולו או התחייבויות אלה או אחרות של המשיבה שנכללו בו אכן בטלים הם נוכח הפרותיו של המבקש את התחייבויותיו שלו), וככל שמי מהצדדים יסבור כי תוצאת ההליך בבית הדין קמא אינה צודקת – תעמוד לו כמובן הזכות לערער עליה לבית דיננו.

אי־הכרעתנו ואי־מתן הוראות ספציפיות מצידנו בנוגע להפרות המיוחסות למבקש אינם תוצאה של 'היתר' כביכול למבקש לנהוג ככל העולה על רוחו בצד דרישה מן המשיבה למלא אחר התחייבויותיה שלה, כפי הטיעון הלא־ראוי בעליל שמעלה המשיבה לכאורה בתגובתה, אלא מן האמור לעיל: אין ערכאה שיפוטית צריכה ואף אינה רשאית, על דרך כלל, להכריע במחלוקות עובדתיות או משפטיות וליתן הוראות אופרטיביות בנוגע להליך שאינו מונח לפניה. קל־וחומר שערכאת ערעור אינה יכולה לעשות זאת הן משום שאין היא מופקדת בדרך כלל על הבירור העובדתי, הן משום שככל שתעשה זאת תימצא משגת את גבולה של הערכאה הדיונית, פוגעת ביכולתה של זו האחרונה להכריע באותו עניין עצמו – שההכרעה בו בשלב זה היא מתפקידה – ככל שיוגש לפניה ופוגעת ביכולתה שלה עצמה לשוב ולהכריע באותו עניין ככל שיובא לפניה בעת שאכן יהיה מתפקידה להכריע בו, היינו במסגרת ערעור, ככל שיוגש, לאחר הכרעתה של הערכאה הדיונית.

בשולי האמור נזכיר למשיבה גם כי למרות זאת לא נמנענו במהלך ההליך שנוהל לפנינו מלבקר את התנהלות המבקש בשאלת הסדרי השהות, לכשהועלו לפנינו הטענות ונודעו העובדות באשר להימנעותו (אז) מנטילת ילדיו אליו בתקופת 'חופש הגדול', אף נתנו הוראות נקודתיות בעניין זה אז, אולם הכרעה ואכיפה כוללת של טענות בעניין זה אינה יכולה להיעשות כבדרך אגב ובידי ערכאת הערעור שאינה מוסמכת לעסוק בעניין טרם נדון בערכאה קמא.

ד.לעניין הטענות נגד פסק דיננו: פסק הדין כאמור חלוט וסופי הוא. האמור בו אף מנומק בארוכה ומבוסס היטב הלכתית, עובדתית ומשפטית. אין הוא – ואין שום פסק דין – צריך בהכרח לשאת חן בעיני שני הצדדים. ראוי היה מכל מקום למשיבה ולבא כוחה לזכור כי לא זו בלבד שהסמכות להכריע בדין היא סמכותו של בית הדין ולא סמכותם שלהם אלא גם כי מבטו של בית הדין הוא מטבע הדברים האובייקטיבי, לעומת מבטם הסובייקטיבי, ולהימנע מן האמירות הלא־ראויות שבתגובה זו הקרובות להיחשב זילות בית הדין.

המשיבה, באמצעות בא כוחה, מלינה בתגובה זו על תוצאות פסק הדין המחייבות אותה בנסיעות ארוכות עם הקטינים לשם קיום הסדרי השהות – למקרא התיאור הציורי שבתגובה אפשר כמעט לראות את הדמעות הזולגות מעיניה של המשיבה, אלא שדמעות אלה – דמעות תנין הן, שכן התוצאה היא תוצאת בחירתה של המשיבה להפר ביודעין את ההסכם שכרתו הצדדים. כפי שביארנו בפסק דיננו גם עתה נתון בידיה של המשיבה המפתח לתיקון אלא שמתוך ראיית ההשלכות של אכיפת השימוש בו על טובת הקטינים קבענו בפסק דיננו כי אכן ייוותר המפתח בידה והשימוש בו ייוותר נתון להחלטתה – אין בדברים הכשר להחלטתה להמשיך ולהפר את ההסכם, אלא הכרה בתוצאות האפשריות של אכיפה ובחירה ברע במיעוטו, כשכפי האמור לעיל בידיה של המשיבה לבחור בטוב. אם בוחרת המשיבה אפוא להמשיך ולהפטיר כדאשתקד אין לה להלין אלא על עצמה.

את התיאור הציורי מכמיר הלב על הקושי הנגרם למשיבה בשל הסדרי השהות, כמו גם את התחשיב שעל פיו מצטברת עלותן של נסיעות אלה ל"מאות אלפי שקלים במהלך השנים" – אפשר ואפשר להעתיק, בשינויים הלשוניים המתחייבים, לקושי שהיה נגרם למבקש לו היו הוראותינו בנוגע להסעת הילדים כפי שביקשה ומבקשת המשיבה שתהיינה. אין מנוס: קיום הסדרי שהות כשההורים מתגוררים במרחק כרוך בקושי, השאלה היא על מי יוטל קושי זה. ואכן לרוב מוטל הוא על האב, והטעמים לכך פרושׂים לאורך ולרוחב בהחלטות רבות שיצאו מתחת ידינו. אך כשעילת הקושי היא הפרה מתמשכת של התחייבויותיה של האם, ולא כל שכן כשגם עתה בידה לתקן ולחסוך ממילא גם את הקושי האמור אלא שהיא ממאנת לעשות זאת – אך מתבקש הוא כי תישא היא בתוצאות: בקושי הנגרם בשל מעשיה ומחדליה, ההפרה וההימנעות מן התיקון.

אמירתו של בא כוח המשיבה בהקשר זה כי עלויות הנסיעות הן "בלי פרופורציה כלל להפרת ההסכם בפועל" מפליאה בעיוורונה כלפי המציאות: הכיצד טחו עיניים מראות את הפרופורציה הישירה שבין הפרת הסכם, שתכליתו הייתה ייתור הצורך בנסיעות אלה ובהוצאות הכרוכות בהן ושהפרתו היא הגורם הישיר והיחיד לצורך זה ולעלויות אלה, לבין הצורך לשאת בעלויות אלה עצמן?