ביבי נ' כהן

פסק דין

בפניי תביעת התובע לקבלת פיצויים מהנתבעת בגין נזקי הרכוש שנגרמו לו עקב פגיעת רכבו (להלן: "המונית") בתאונה בה היו מעורבים רכבי הצדדים ביום 03.11.10.

התובע הינו נהג מונית במקצועו, ורכבו שימשו לעבודתו.

על פי כתב תביעתו, התובע טען, ביום התאונה, עת חנתה המונית בתחנת מוניות ברחוב חיים בחיפה, רכבה של הנתבעת פגע במונית מאחור. הנתבעת ירדה מרכבה והתנצלה ואמרה שתדאג לתקן את הנזק. אמה של הנתבעת שלחה את התובע למוסך הניצחון, אך לאחר מכן התחרטה ואמרה שהנתבעת (בתה) לא גרמה לזנק במונית.

התובע לא מסר גרסה מפורטת לתיאור נסיבות התאונה בכתב תביעתו.

בעדותו בפניי, התובע תיאר את נסיבות התאונה כדלקמן: "בפינה בתחנת הרצל יש תחנת מוניות, זו לא התחנה שאני עובד בה. עמדה שם מונית הנתבעת עמדה מאחורה. הנתבעת אמרה "חשבתי שאתה לא יוצא והתחלתי לנסוע", היא גילחה לי את האוטו. הרכב שלה פגע עם צידו הימני פגע בשמאלי האחורי ברכבי. יצאתי החוצה מהמונית, היא אמרה "ראיתי ירוק, ראיתי שאתה לא נוסע, אני מצטערת". היא נתנה לי את הטלפון של אימא שלה... כעבור מספר ימים מצלצל סוכן הביטוח שלה וביקש שאסביר לו איך זה קרה, כמו שסיפרתי לך סיפרתי גם לו. הוא העלה את הנתבעת לשיחת ועידה שאל מה עושים, אמרתי שאני רק רוצה שהיא תשלם את הנזק לאוטו, שתתקנו את האוטו. סוכן הביטוח אמר שנלך לבית המשפט. היא תגיד שאתה חזרת ברוורס ופגעת באוטו".

מנגד, הנתבעת טענה בכתב הגנתה, כי ביום התאונה החנתה את רכבה ברחוב חיים מעל תחנת המוניות שברחוב. בעודה יושבת ברכב עם מנוע דומם, התובע נסע ברוורס ופגע קלות ברכב התובעת. לשני הרכבים נגרם שפשוף קל. התובע יצא מהמונית וצעק על הנתבעת באומרו שלא הייתה צריכה לחנות את רכבה קרוב לתחנת המוניות, ולכן זו אשמתה שהוא פגע ברכבה. הנתבעת קיבלה את דבריו היות וסברה כי הוא יודע את החוק עקב ניסיונו רב השנים כנהג מונית. הנתבעת התקשרה לאמה וסיפרה לה כי היא אשמה בתאונה משהיא זו שהייתה מאחורי המונית. אמה של התובעת לא רצתה לערב את הביטוח והפנתה את התובע לפחח רכב מאזורה., ולאחר שזה יצר קשר עם התובע, הסתבר כי אינו מתכוון להגיע ומחילופי הדברים ביניהם התברר כי התובע מתכוון לסחוט את הנתבעת כספית. אז, אמה של הנתבעת החליטה לערב את סוכן הביטוח ולאחר שמסרה לו את פרטי האירוע, הסוכן הסביר לה כי אינה אשמה, וכי נהפוך הוא, האשמה היא על התובע.

בעדותה בפניי, התובעת תיארה את נסיבות התאונה כדלקמן: " אימא שלי עובדת ברחוב ירושלים. אני קניתי טבעות לחתונה ושכחתי לתת לה מפתח, שמתי את הרכב, לא קשור לתחנת מוניות ושמתי את הרכב לפניו. בגלל שצריך לשלם חנייה אז בשביל שתי דקות שהייתי צריכה לתת לאמי מפתח, מיהרתי, שמתי את הרכב לא ממש על המדרכה לא 20-30 ס"מ מהמדרכה (הערה שלי נ.ע. הח"מ: בפרוטוקול הדיון נרשם "מטר", אך המדובר בטעות קולמוס). נתתי לה מפתח, חזרתי, התובע רצה לצאת עשה רוורס ופגע לי ברכב. אני הייתי ברכב ולא התחלתי לנסוע. הנזק שלי הוא באמצע בפגוש, ובפנס הימני, ומיכל המים שלי נפגע. מרוב הלחץ והבלגאן לא עניין אותי מה עשיתי, אמרתי בשביל שפשוף נתתי לו את הפרטים, שוחחתי עם אימא שלי, כי אני לא יודעת מה עושים במצב כזה. אימא שלי אמרה בגלל שאני מאחורה הוא זה שאשם, לא ייחסתי לזה כזה חשיבות".

במהלך עדותה הנתבעת ציירה את מיקום חניית הרכבים, כאשר המונית עמדה בתחנת המוניות ובצמוד לצד ימין, בעוד שרכבה חנה מאחורי המונית, לא בתחנה, במרחק של כ 20-30 ס"מ מהמדרכה ובלט יותר לצד שמאל.

על פי עדותה של אמה של הנתבעת, לקח להן זמן עד שהגיעו לסוכן הביטוח שהסביר להן את החוק. התאונה ארעה ביום שקנו תכשיטים לחתונה של הנתבעת ולא רצו להתעסק עם זה יותר מדי. אמה של הנתבעת הודתה כי נתנה לתובע את הפרטים של המוסך שיפנה אליו, אך היא עשתה כן משסברה כי הנתבעת היא האשמה בתאונה, כשבפועל, היא לא הייתה אשמה.

לאחר ששמעתי את עדויותיהם של בעלי הדין, דומה כי מדובר בגרסאות שקלות ומאוזנות. מוקדי הנזקים בשני הרכבים (מרכז פגוש קדמי ופנס ימין ברכב הנתבעת, פגוש אחורי שמאלי במונית) מתאימים לכל אחת משתי הגרסאות, והתובע לא הצליח להוכיח כי גרסתו סבירה יותר מאשר גרסתה של הנתבעת.

אמה של הנתבעת לא הייתה עדה לתאונה, ועל כן, אין בעדותה כדי לסייע בנסיבות העניין.

לאור האמור לעיל, ומאחר וכפות המאזניים נותרו שקולות, ומאחר ונטל ההוכחה מוטל על התובע להוכיח את תביעתו לפי מאזן ההסתברויות, דומה שאין מנוס מדחיית התביעה.

בנסיבות, כל צד יישא בהוצאותיו.

ניתן היום, י"ד ניסן תשע"א, 18 אפריל 2011, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: