ביבאר נ' מחמוד

החלטה

בפני בקשה לביטול פסק דין שניתן כנגד המבקשת בהעדר הגנה, ביום 7.12.09. על פי פסק הדין חוייבה המבקשת לשלם למשיב, בהתאם לכתב התביעה, סכום של 450,000 ₪, בהתאם לנטען בכתב התביעה, לפיו סיפק המשיב למבקשת שירותי ייעוץ בשווי 50,000 ₪, ונתן לה הלוואה בסך 400,000 ₪.

לטענת המבקשת, אי הגשת בקשת הרשות להתגונן נבעה ממצבה הבריאותי. המבקשת בהריון מתקדם, ובמהלך התקופה שעמדה לרשותה לשם הגשת בקשה כאמור חלתה בשפעת החזירים, דבר שחייב את אישפוזה, במיוחד על רקע היותה בהריון, ומנע יציאתה מהבית במשך תקופה לאחר שחרורה מביה"ח. המבקשת צרפה את סיכום האישפוז המעיד על מחלתה. עד שפנתה לעו"ד שייצג אותה, וזה פנה לביהמ"ש, התברר כי בינתיים ניתן פסק דין בהעדר הגנה.

לגוף העניין טוענת המבקשת, כי לא קיבלה מהמשיב את ההלוואה הנטענת, אלא הלוואה בסך 15,000 ₪ סך הכל, וכי כלל לא קיבלה ממנו שירותי ייעוץ כטענתו. המבקשת טוענת, כי חתמה על המסמך שצורף לכתב התביעה מבלי לקרוא אותו כלל. לטענתה, לא ייתכן שהמשיב ייתן לה הלוואה בסדר גודל של 400,000 ₪ ללא בטחונות כל שהם, ומבלי להכיר אותה כמעט.

המשיב מתנגד לביטול פסק הדין, וטוען כי לא היתה כל סיבה עניינית שלא להגיש את בקשת הרשות להתגונן במועד. אישפוזה של המבקשת במהלך ארבעה ימים והריונה אינם אלא תירוץ, לדעת המשיב, למחדלי המבקשת. לגוף העניין טוען המשיב, כי סיכויי ההגנה אינם טובים, לאור המסמך בכתב התומך בכתב התביעה, ומשאין המבקשת מכחישה חתימתה עליו.

לאחר ששקלתי טענות הצדדים נחה דעתי, כי דין פסק הדין להתבטל.

המבקשת סבלה ממחלה ממשית, והביאה אסמכתאות לכך. מדובר במחלה שלעת הזו מדאיגה את כלל הציבור העולמי, והסכנות הנובעות ממנה, במיוחד עבור נשים בהריון, ידועות. איני סבורה כי המבקשת "התחבאה מאחרי הריונה", כטענת המשיב, אלא כי חלתה, באופן שעיכב את טיפולה בענייניה המשפטיים, עד אשר ניתן פסק דין בהעדר הגנה.

אשר לטענות לגוף העניין, אמנם מדובר בטענות בעל פה כנגד מסמך בכתב, אך לצורך דיון בבקשה לביטול פסק דין, ואף לצורך בקשת רשות להתגונן, טענות מעין אלו מותרות. המבקשת מכחישה קבלת ההלוואה בסדר הגודל הנטען, במיוחד על רקע היכרות שטחית בין הצדדים והעדר בטחונות כל שהם, ומן הדין לאפשר לה להתגונן בטענה זו. כידוע, בשלב הדיון בבקשת רשות להתגונן, כמו גם דיון בבקשה לביטול פסק דין, אין לבחון כיצד יוכיח הנתבע את הגנתו, אלא רק אם בפיו טענת הגנה, שקבלתה תביא להדיפת התביעה. במקרה דנן, אם אכן תתקבלנה טענות המבקשת, הרי שיש בהן כדי להביא להדיפת התביעה בחלקה הארי (למעט ביחס ל-15,000 ₪, אשר המבקשת מודה בקבלתם, ואינה טוענת להחזרתם).

יתר על כן, כתב התביעה נסמך על הסכם, אשר לפיו הוסכם כביכול בין הצדדים על מתן הלוואה של 400,000 ₪ בריבית חודשית של 12%(!). דומני כי חתימת הסכם מעין זה מחייבת בירור עובדתי, גם אם לצורך קבלת פסק הדין בהעדר הגנה ויתר המשיב על הריבית על פי ההסכם והסתפק בקרן ההלוואה בלבד. בירור כזה יתאפשר רק אם יבוטל פסק הדין, תינתן למבקשת רשות להתגונן, ושאלת החתימה על ההסכם נשוא כתב התביעה תיבחן לגופה על ידי ביהמ"ש.

לאור האמור לעיל, אני מבטלת את פסק הדין מיום 7.12.09.

יחד עם זאת, אני רואה לנכון להשית על המבקשת את הוצאות הבקשה. המבקשת קיבלה ארכה, לבקשתה, להגשת בקשת רשות להתגונן, ולא שבה לביהמ"ש בבקשה לארכה נוספת לאור אישפוזה, עד אשר ניתן נגדה פסק דין. לפיכך, אני מחייבת את המבקשת בהוצאות המשיב, ללא תלות בהמשך ההליכים, בסכום של 1,500 ₪ ומע"מ. סכום זה יש לשלם תוך 30 יום.

בהתאם לתקנה 214(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, ניתנת בזאת רשות להתגונן מפני התביעה.

התצהיר שצורף לבקשה ישמש כתב הגנה.

על המשיב (התובע) להגיש תצהיר עדות ראשית, תוך 30 יום מקבלת החלטה זו.

המזכירות תמציא החלטה זו לצדדים.

ניתנה היום, א' אדר תש"ע, 15 פברואר 2010, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: