בטיטו נ' מדינת ישראל

1.לפני ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום לתעבורה בצפת (כב' השופטת ד. שרון-גרין) מיום 17/02/11 בתת"ע 3937/07, בו זוכה המערער מעבירה של נהיגה בשכרות והורשע בנהיגה תחת השפעת משקאות משכרים, עבירה לפי תקנה 26(2) לתקנות התעבורה, תשכ"א- 1961, (להלן: "תקנות התעבורה").

2.מעובדות כתב האישום עולה כי ביום 08/06/07 נהג המערער ברכב ובבדיקת ינשוף שנערכה לו נמצאו 520 מ"ג אלכוהול בליטר אוויר נשוף.

3.המערער כפר בעובדות כתב האישום. לאחר שנשמעו בפניו ראיות הצדדים, החליט בית המשפט קמא לזכות את המערער מעבירה של נהיגה בשכרות ולהרשיעו בעבירה הפחותה ממנה והיא עבירה של נהיגה תחת השפעת משקאות משכרים. למסקנה זו הגיע בית המשפט קמא בשל היעדרם של מסמכים, המעידים על בדיקה תקופתית של מכשיר הינשוף, מה שמותיר ספק באשר לתקינות המכשיר ואמינות הבדיקה. יחד עם זאת, בהסתמך על הודאת המערער כי שתה משקאות משכרים ובדיקת המאפיינים שבוצעה, הורשע המערער בנהיגה תחת השפעת משקאות משכרים.

4.בגזר הדין הוטלו על המערער העונשים הבאים:

מאסר על תנאי למשך חודשיים, לתקופה של שנתיים, שלא יעבור עבירה מהסוג בה הורשע או נהיגה בזמן פסילה, 5 חודשים פסילת רישיון נהיגה בניכוי פסילה מנהלית, 4 חודשי פסילת רישיון נהיגה על תנאי למשך שנתיים וקנס בסך של 1,500 ₪ או 15 ימי מאסר.

5.הערעור מופנה כנגד הכרעת הדין וגזר הדין.

6.לטענת המערער, שגה בית המשפט לתעבורה, כאשר קבע כי ישנן ראיות המוכיחות אשמתו בעבירה של נהיגה תחת השפעת משקאות משכרים, שכן עמד בכל מבחני הביצוע; הליכתו הייתה יציבה, עמידתו הייתה יציבה, לא החטיא בהבאת האצבע לאף , ואילו רק שני מבחנים סובייקטיביים מתוך שלושה התלויים בהתרשמותו של השוטר הצביעו על חשד לשכרות: ריח חריף של אלכוהול והתנהגות רדומה.

אין בשני מבחנים אלו, לעמדת המערער, כדי לקבוע כי היה שרוי תחת השפעת אלכוהול.

8.את התנהגותו הרדומה מסביר המערער בעובדה כי נעצר בשעת לילה מאוחרת, שעה 02:50 בבוקר, ואת ריח האלכוהול מפיו, מסביר בכך שאכן שתה אלכוהול במהלך הערב ואולם אין בכך כדי להעיד, לעמדתו, כי שתה מעבר לרמה המותרת בחוק.

9.לטענת המערער, קביעתו של בית המשפט קמא ולפיה שתה 2 ליטרים של בירה, אינה מושתתת על חומר הראיות שהונח בפני בית המשפט קמא, שכן מעולם לא נחקר בדבר כמות האלכוהול ששתה בערב, אלא רק הודה כי שתה "4 חצאים".

10.בנוסף, יוצא המערער נגד הסתמכותו של בית המשפט קמא על אמירותיו לשוטר כי הוא מצטער, כראיה לכך שהיה נתון תחת השפעת משקאות משכרים. לטענת המערער, החוק אינו אוסר על נהיגה לאחר שתיית אלכוהול אלא אוסר על נהיגה תחת השפעתם או בשכרות.

11.המערער מבקש לקבוע, כי שגה בית המשפט קמא, בקביעתו כי עדות המערער אינה אמינה, קביעה אשר לא נומקה, לטענתו, במסגרת הכרעת הדין.

12.בכל הנוגע לגזר הדין טוען המערער כי לא הייתה כל הצדקה להטיל עליו עונש של מאסר על תנאי וזאת לאור עברו הפלילי הנקי ועברו התעבורתי הנקי.

13.כמו כן טוען המערער כי עונש של פסילת רישיון נהיגה בפועל לתקופה של 5 חודשים, יביא לפגיעה בפרנסתו.

14.ב"כ המשיבה ביקש לדחות את הערעור.

המשיבה מדגישה כי הכרעת הדין מבוססת, בין היתר, על הודאתו של המערער כי שתה אלכוהול. אמירתו של המערער כי שתה 4 חצאים, והתנצלותו בפני השוטר לא מותירה מקום לספק.

15.אין בידי המערער להצביע על נימוקים שמצדיקים התערבות ערכאת הערעור בקביעות שבעובדה.

16.המשיבה הדגישה בתגובתה כי קביעה של נהיגה בשכרות על בסיס בדיקת מאפיינים היא קביעה מקובלת, אשר אושרה אף בביהמ"ש העליון.

17.גם העונש, לדעת המשיבה, הוא עונש ראוי והולם ואינו חורג במידה קיצונית מרמת הענישה שמצדיקה את התערבות ערכאת הערעור.