בטוח לאומי-סניף ירושלים נ' עיריית תל-אביב ואח'

פסק דין

1.נשוא התביעה, שיבוב גמלאות, ששילם התובע המוסד לבטוח לאומי לנפגעת, הגב' מלכה חדד, שנפגעה בתאונת עבודה ביום 10.12.01 עפ"י סע' 328 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב) תשנ"ה – 1985.

הנתבעות כופרות בחבותן ובגובה הנזק.

2.אליבא דנפגעת: "ביום 10.12.01 בשעה 18:00 לערך, פסעתי על מדרכת אספלט ברח' קרליבך על יד השוק הסיטונאי בת"א, כאשר לפתע נכנסה כף רגלי לחור רחב ממדים במדרכה, איבדתי שיווי משקל, כף רגלי השניה נתקלה בשפה השניה של החור, נפלתי ונחבלתי באופן קשה בגופי.

יצויין, כי עקב החשיכה ששררה במקום, לא הבחנתי במפגע שהיה במדרכה".

3.בעדותה בביהמ"ש, הסתבר כי התובעת אינה יודעת לומר מה היה גודל הבור, מה היה בקרקעיתו, מה היתה צורתו, עומקו או רוחבו (עמ' 3 לפרוטוקול מיום 20.12.09 ש' 2-14).

גם חברתה של הנפגעת, הגב' אילנה וייס, שצלמה לטענתה את המקום, לא ידעה לומר מעבר לעובדה כי היה שם חור, אפילו לא זכרה כמה ימים אחרי הארוע צלמה את המקום (עמ' 4 לפרוטוקול הנ"ל).

4.די היה באמור לעיל, כדי לדחות את התובענה משום שלא הוכח המפגע.

5.לא זו אף זו, אלא שהסתבר, כאמור, כי המפגע לכאורה צולם לאחר הארוע, אך התמונות לא הוצגו. כבר בישיבת ה- 13.7.08 העיר ב"כ הנתבעים כי לא ראה תמונה של המקום. אך גם לתצהירי התובע, שהוגשו ביום 2.9.08 לא צורפו הצילומים.

למרות שהתמונות הוצגו במסגרת ת.א. 31320/04 מלכה חדד נ' עירית ת"א, רק ביום 15.12.09, 5 ימים לפני המועד שנקבע להוכחות עוד ביום 22.4.09, הגיש התובע בקשה דחופה להזמנת תיק ביהמ"ש בו הוצגו הצילומים והגב' אילנה וייס שכאמור צלמה אותם.

בהחלטתי מיום 17.12.09, קבעתי: "בימ"ש זה אינו מזמן עדים בהתראה כל כך קצרה".

בפתח ישיבה ההוכחות, ביום 20.12.09, העיר ביהמ"ש את תשומת לב הצדדים, כי לא יוכל לדחות להבאת התמונות מכיוון שאם הוא מתחיל בתיק יצטרך לסיימו לפני פרישתו, 10 ימים אח"כ. למרות זאת, בחרה ב"כ התובע להסכים כי התיק יתחיל ויסתיים באותו היום ובכך ויתרה על הצגת התמונות (עמ' 1 לפרוטוקול מיום 20.12.09).

6.התמונות היו צריכות להיות בידיעת ב"כ התובע שהיה בקשר עם הנפגעת שהגישה אותם בתביעתה שלה, שנים לפני הגשת התביעה הנדונה, בוודאי צריך היה להיות ער לצורך בהצגתן לאור דרישת ב"כ הנתבעים בישיבת ה- 13.7.08 וללא ספק מיום זה ואילך כשחויב בהגשת ראיותיו, וכידוע: "... הימנעות מלהביא ראיה מצויה ורלוונטית תוביל את ביהמ"ש למסקנה, שאילו הובאה היא היתה פועלת לרעת אותו צד שנמנע מהגשתה" (ע"א 27/91 קבלו נ' בן שמעון, עבודות מתכת בע"מ ואח' פ"ד מ"ט (1) 450, 457).

ראה גם ע"א 55/89 קופל (נהיגה עצמית) בע"מ נ' טלקאר חברה בע"מ, פ"ד מ"ד(4) 595 וע"א 641/87 קלוגר נ' החברה הישראלית לטרקטורים וציוד בע"מ ואח', פ"ד מ"ד(1) 239, 245).

7.לאור כל האמור לעיל, אין מנוס מהמסקנה כי התובע, שעליו עול ההוכחה, לא עמד בנטל להוכחת אחריותם של הנתבעים.

נקודת המוצא, בפסיקה היתה אומנם כי: "אין חולק שעיריה חייבת לטפל במפגע בטיחות שיש בדרכים הנמצאות בטיפולה ואחזקתה" ע.א. (י-ם) 556/92 בוסקילה נ' עירית ירושלים עמ' 7 לפסה"ד, אך מאידך: "אין הדין מטיל חובת זהירות קונקרטית בגין סיכונים סבירים" (ע.א. 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש ואח' פד"י ל"ז 1, 113, 126 ).

משלא הוכח מהות המפגע, לא הוכח כי קמה חובת זהירות קונקרטית בכלל וכי הופרה בפרט.

8.גם נסיונה של ב"כ התובע להתלות בסע' 41 לפקודת הנזיקין ולהעביר נטל ההוכחה על הנתבעים לא יצלח, כיוון שלא נתקיימו תנאי הסע': הנפגעת טענה כי היתה לה ידיעה לגבי הנסיבות שגרמו למקרה ובוודאי שהיתה לה יכולת לדעת מה היו הנסיבות שגרמו למקרה ולא נראה לביהמ"ש שארוע המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבעים לא נקטו זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שכן עשו כן מאחר "אכן סיכוני חיים ובריאות אורבים לפתחנו בכל העת, ובהולכינו אל מקום פלוני לא נדע אם נגיע אליו. לכל נזק יש שם ברפואה אך לא לכל נזק יש שם של אחראי במשפט.... לא כל נזק שניתן לצפותו (באורח תיאורטי) המשפט מטיל בגינו אחריות נורמטיבית" (ע.א. 371/90 סובחי נ' רכבת ישראל פד"י מ"ז 3 , 345, 349).

9.לאור כל האמור לעיל אין מנוס מהמסקנה, כי התובע לא עמד בעול ההוכחה המוטל עליו להוכיח אחריותם של הנתבעים ועל כן דין התובענה להידחות.

10. לטענת ב"כ התובע, מנועים הנתבעים מלטעון להעדר חבות ו/או לעניין הנזק כיוון שניכו תקבולי מל"ל בתביעת הנתבעת בטענה שהן חשופות לתביעת שיבוב ומאידך, לא משלמות בתביעת השיבוב.