בחינת התנאים לצו מרווה בתביעת מזונות

1.         בפניי בקשה לצו מרווה, אשר הוגשה במסגרת תביעה שהוגשה למזונות התובעות. לאחר שלא נעתרתי לבקשה במעמד צד אחד, הוגשה תגובת המשיב.

2.         הצדדים נישאו כדמו"י ביום X, נולדו להם 3 קטינות, בנות 12, 10, ו- 6.5, וכיום מתנהלים ביניהם הליכים משפטיים הן בבית משפט זה, והן בבית הדין הרבני.

3.         לטענת המבקשת יש ליתן את הצו, לאחר שהמשיב הבריח כספים וזכויות השייכים לשני הצדדים, לצד ג', או שהינם ברשותו. המבקשת טוענת כי המשיב החזיר את המשפחה לישראל לאחר מגורים בארה"ב ולאחר שתכנן את צעדיו מראש, והעביר את העסק המשותף של הצדדים, שהיה רשום על שמה, לאדם שלישי. בנוסף, לטענתה, המשיב לקח כספים משותפים מישראל לארה"ב וכן משך כספים מחשבונות בארה"ב.

4.         במסגרת הבקשה עותרת המבקשת כי יוצא צו מרווה האוסר על המשיב לבצע כל דיספוזיציה, בכספים, זכויות, חסכונות, פקדונות, ני"ע הרשומים על שם המשיב ו/או על שם כל אדם אחר, לרבות חברה אשר כאמור לטענתה בכתב התביעה הועברה לצד שלישי, לרבות רכב שלטענתה רשום כיום על שם אחיו, וכן כספים ו/או זכויות העומדים לזכות המשיב ו/או רשומים על שמו בבנקים בארה"ב.

5.         הבקשה הוגשה במסגרת תביעת המזונות. המבקשת מציינת בבקשה כי היא שומרת על זכותה להגיש בקשה זהה במסגרת התביעה הרכושית שהגישה בבית משפט זה.

6.         המשיב מכחיש בכתב ההגנה טענת המבקשת כי לקח לרשותו כספים משותפים. לטענתו ידוע למבקשת כי הצדדים נקלעו לחובות כספיים בארה"ב בשנים האחרונות, וכספים שהועברו לארה"ב מהחשבון המשותף של הצדדים בארץ, הועברו כדי לכסות את החובות הרבים שצברו. בנוסף טוען המשיב כי הצדדים תיכננו חזרתם לישראל ועל כן רכשו נכסי מקרקעין בארץ - דירת מגורים בעיר X, וכן מגרש ב- X.

7.         בתגובתו מתנגד המשיב למתן הצו בטענה כי הבקשה דנן הוגשה במסגרת תביעת המזונות, אשר בה כבר הוטל צו עיקול זמני לבקשת המבקשת. כך גם טען המשיב כי הוא עומד בתשלומי המזונות שנפסקו.

8.         תקנה 383 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984, אשר תוקנה בשנת 2001, וכותרתה "הגבלת שימוש בנכס" קובעת כדלקמן:

"383 (א) בית המשפט או הרשם רשאי, בכפוף להוראות סימן א', להורות למשיב להימנע, בעצמו או באמצעות אדם מטעמו, מלהוציא נכסים מרשותו או מרשות מחזיק, למכרם, לשעבדם או לשנות את מצבם או את זכויותיו בהם, אם שוכנע על בסיס ראיות מהימנות לכאורה, כי קיים חשש סביר שאי מתן הצו יכביד באופן ממשי על ביצוע פסק הדין.

                        (ב)  בתקנה זו, "נכסים" - לרבות נכסים המצויים מחוץ לתחום המדינה."  

9.         תקנה זו קבעה במסגרת תקנות סדר הדין האזרחי בישראל את הסעד הזמני של צו "מרווה"  (MAREVA) אשר הינו יציר הפסיקה האנגלית, ושנדון בשיטת המשפט הישראלית גם קודם להוספתו באופן זה לתקנות, בפסיקתו של בית המשפט העליון.

[ראה: ת"א (ת"א) 2233/90 אוקון נ' זקס פ"מ תשנ"ב (א) 184.

רע"א 1821/98 ניקו בדים בע"מ נ' בנק דיסקונט בע"מ פ"ד נד (1) 773.

להרחבה ראה: השופט ד"ר אליהו וינוגרד " צווי מניעה", הלכות בע"מ, 2008, ע' 158 - 166]

10.        כבוד השופט אורי גורן סבר כי לאור קירבתה הרעיונית לסעד העיקול הרגיל, תוקנה והושמה בפרק הדן בסעדים זמניים בתקנות, ובהתאם לכך יש לדון בה:

"למרות שתקנה מבודדת זו אינה דנה בעיקול רגיל, היא הוכללה בסימן זה לאור קירבתה הרעיונית אליו[....]"

[ראה: השופט אורי גורן " סוגיות בסדר דין אזרחי", סיגא בע"מ, מהדורה עשירית, 2009, בע' 576]

11.        כבוד המשנה לנשיאה השופט ריבלין קבע, לאחר תיקון התקנה, מבחנים לתחולת צו המרווה, כאשר נקבע כי מאחר והצו הינו in personoam  כלפי הנתבע, הרי שאין חשיבות למיקומו של הנכס, לצורך הפעלת הסמכות המוקנית בתקנה: