בחינת בקשה לתובענה ייצוגית

השופטת רונית רוזנפלד

פתח דבר

1. בית הדין האזורי בבאר שבע אישר בדעת רוב, את בקשת המשיב מר דניס קויטמן, להגיש תובענה ייצוגית כנגד מעסיקתו, חברת מודיעין אזרחי בע"מ, וזאת בהתייחס לניכויים שנוכו שלא כדין משכרו בגין פיקדון ציוד (סגנית הנשיאה (כתוארה אז) יהודית הופמן ונציג הציבור מר יאיר טבת, בניגוד לדעתו החולקת של מר ראובן בצרתי; ס"ע 6120-03-11, ת"צ 7385-10-11). על כך הוגש לפנינו ערעורה של חברת מודיעין אזרחי, בו אנו מתבקשים להתערב בהחלטת בית הדין האזורי ולבטלה. במסגרת הערעור נידרש, בין השאר, לשאלה באיזה אופן מטה הוראת סעיף 10(3) לתוספת השנייה לחוק תובענות ייצוגיות, תשס"ו-2006 את הכף בהחלטה בסוגיה, ובאיזה אופן יש בהתפתחויות שחלו לאחר שניתנה החלטת בית הדין האזורי, כדי לכוון להחלטה אחרת.

נציין בהקשר זה כבר עתה, כי לא זו בלבד שחלו שינויים בהלכה הפסוקה שיש להן השלכה על השאלות מושא הליך זה, אף בין לבין, לאחר שניתנה החלטתו של בית הדין האזורי, התחלף ארגון העובדים היציג אצל המערערת, נחתמו אצלה הסכמים קיבוציים עם  ארגון העובדים החדש, ובוצעו פעולות אכיפה בקשר לפיקדון הציוד.

הנה כי כן השאלות העומדות להכרעתנו במסגרת הערעור מתייחסות במידה רבה גם לנסיבות כפי שהשתנו לאחר שניתנה החלטת בית הדין האזורי, לרבות במהלך הדיון בערעור לפנינו. על כל אלה נעמוד ביתר פירוט בדברינו בהמשך. זאת, לא לפני שנעמוד על הרקע העובדתי, כמו גם על עיקרי החלטתו של בית הדין האזורי מושא הערעור, ועיקרי הטענות שבערעור.

הרקע העובדתי כעולה מהחלטת בית הדין האזורי

2. המשיב מר דניס קויטמן (להלן: העובד), עבד אצל המערערת, מודיעין אזרחי בע"מ, כמאבטח, מיום 10.11.2008 ועד ליום 1.4.2011 עת התפטר מעבודתו. המערערת היא חברה פרטית למתן שירותי שמירה ואבטחה (להלן: החברה).

בסמוך לאחר תחילת עבודתו, במשכורות החודשים נובמבר ודצמבר 2008, ניכתה החברה משכרו של העובד 200 ש"ח - סך של 100 ש"ח בכל חודש, בגין "פיקדון ציוד".

ביום 3.3.2011 הגיש העובד תביעתו כנגד החברה במסגרתה עתר לקבלת זכויות סוציאליות שונות. בין היתר תבע השבת "פיקדון ציוד", בטענה כי מדובר בניכוי שנוכה שלא כדין משכרו. ביום 1.4.2011, כחודש לאחר הגשת התביעה האישית, התפטר העובד מעבודתו.

ביום 18.8.2011 הגיש העובד בקשה לאישור התביעה שהגיש כתובענה ייצוגית בכל הנוגע לניכוי "פיקדון ציוד" ממשכורתם של עובדים אצל המערערת.

3. לאור בקשת החברה, צירף בית הדין האזורי את הסתדרות העובדים הכללית החדשה (להלן: ההסתדרות הכללית או הכללית) כצד להליך, בהיותה ארגון העובדים היציג בחברה, והורה לה להגיש עמדתה בבקשה. ההסתדרות הכללית נמנעה מלהגיש עמדתה לבית הדין האזורי. על רקע זה, בהחלטה מיום 28.5.2012, היא נמחקה מן הבקשה כצד להליך. בסופו של יום, נתן בית הדין האזורי החלטתו בבקשה מבלי שהייתה לפניו עמדה מטעמה של ההסתדרות הכללית.

הבקשה לאישור התביעה כתובענה ייצוגית

4. בבקשתו לאישור התביעה כתובענה ייצוגית טען העובד כי "פיקדון ציוד" אינו נכלל במסגרת הניכויים המותרים מן השכר על פי הוראת סעיף 25 לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958, וכי אין מקור חוקי המתיר את הניכוי אשר בוצע ללא אישורו וללא הסכמתו. העובד טען כי קיימת עילה משותפת לכלל חברי הקבוצה, עובדי החברה, להשבת הסכומים שנוכו ממשכורתם שלא כדין. העובד הגדיר את קבוצת המעוניינים שבשמם תנוהל התובענה ככלל עובדי החברה אשר ממשכורותיהם נוכו כספים בגין פיקדון ציוד כאמור, ואשר עבדו בחברה בשבע השנים שקדמו למועד הגשת הבקשה 18.8.2011, או בחלק מהן, לרבות עובדים אשר עזבו או פוטרו מעבודתם. העובד העריך את שווי הסעד כעומד על 10,400,000 ש"ח, מחושב לפי 200 ש"ח לעובד, מוכפל ב-52,000 עובדים.

העובד טען כי לא חל על הצדדים הסכם קיבוצי או הסכם עבודה אחר המתיר את הניכוי בגין "פיקדון ציוד", וכי החברה אינה חברה בארגון הארצי של מפעלי השמירה בישראל (ולמצער לא הייתה חברה בארגון בתקופה הרלוונטית). בהקשר זה טען העובד כי על המערערת חל צו ההרחבה בענף השמירה והאבטחה.  בהוראות צו זה אין הוראה המתירה את הניכוי, בעוד שקיימת בצו הוראה לפיה על המעסיק לספק לעובדיו בגדי עבודה על חשבונו. העובד טען, כי גם אם ייקבע שההסכם הקיבוצי בענף השמירה חל על הצדדים, וכי מדובר במקום עבודה מאורגן, עדיין נתון לבית הדין שיקול דעת להחליט אם לאשר התביעה כייצוגית בשים לב למכלול השיקולים הקיימים. עוד טען העובד כי משמדובר בניכוי המנוגד להוראות חוק הגנת השכר, אין נפקות לכך שעל החברה חל הסכם קיבוצי או צו הרחבה. זאת, משהסייג שבסעיף 10(3) לתוספת השנייה בחוק תובענות ייצוגיות רלוונטי רק לגבי זכות המוסדרת בהסכם קיבוצי. לטענתו, הבקשה ממלאת אחר כל התנאים הקבועים בסעיף 8(א) לחוק תובענות ייצוגיות, והתביעה הייצוגית היא הדרך היעילה וההוגנת לניהול התביעה.