בזוב נ' כספי - משרד האוצר

החלטה

בקשה לעיכוב ביצוע תשלום של עיצום כספי שהוטל על המבקש על ידי המשיבה.

המבקש הוא הבעלים והמנהל של עסק בשם "יורו צ'יינג" העוסק בפעילות של המרת מטבע חוץ ואשר החל מחודש מרץ 2003 פועל מכח רישיון למתן שירותי מטבע.

ביום 15.1.12 החליטה המשיבה, הוועדה להטלת עיצום כספי לפי חוק איסור הלבנת הון, תש"ס-2000 ("החוק"), להטיל על המבקש עיצום כספי בסך 1,130,000 ₪ לתשלום בשנים עשר תשלומים חודשיים שווים.

בהחלטתה קבעה המשיבה, על יסוד ממצאי הביקורת שהונחו בפניה ולאחר שמיעת טענות המבקש, כי במסגרת פעילותו של המבקש כנותן שירותי מטבע, הפר המבקש את הוראות החוק והוראות צו איסור הלבנת הון (חובות זיהוי, דיווח וניהול רישומים של נותני שירותי מטבע), תשס"ב-2002 ("הצו").

הועדה קבעה כי המבקש הפר את חובות הדיווח המוטלות עליו כנותן שירותי מטבע מכוח הוראות החוק והוראת ס' 6(א) לצו, בכך שבמספר רב של מקרים – למעלה מ-1000 – נעשו עסקאות של המרת מטבע שקמה חובת דיווח בגינן (שהיקפן הכולל עולה על 140,000,000 ₪), ואשר בהן נמנע המבקש מלדווח את פרטי מבקש השירות מבצע הפעולה כנדרש ותחת זאת צוינו המילים "לקוח מזדמן".

הועדה קבעה עוד, כי במקרים רבים אחרים, ובהתייחס לעסקאות בהיקף כספי גדול, הפר המבקש את הוראות החוק ואת חובות הזיהוי והדיווח הקבועות בס' 2(א) ו- 7(3) לצו, בכך שנמנע מרישום ודיווח פרטי הלקוח כנדרש, ובכלל זה מקרים בהם בשדה שנועד לרישום מספר תעודת הזהות או שם הלקוח של הלקוח נרשמו תווים חריגים (כגון סימן כוכבית ["*"] או קו אלכסוני ["/"]) שאינם מתאימים לייצוג הפרטים הנדרשים.

בנסיבות העניין, ובין היתר, נוכח מספרן והיקפן העצום של ההפרות והתקופה הממושכת שבה נעשו, התרשמה המשיבה כי מדובר בדפוס התנהלות שיטתי המעיד על זלזול והתעלמות מהוראות החוק וציינה שקם חשש, כי אין מדובר בטעות טכנית בתום לב אלא בהתנהלות שמטרה למנוע דיווח אמת.

בהחלטתה ציינה המשיבה, כי אף שהמבקש עסק במתן שירותי מטבע עוד טרם ניתן לו רישיון כנדרש באופן המהווה אף הוא הפרה של הוראות החוק, אין היא מביאה עניין זה במסגרת שיקוליה באשר אין בסמכותה להטיל עיצום כספי בשל הפרה כאמור. עוד ציינה המשיבה בהחלטתה, כי בהתאם להוראת ס' 36 לחוק, אין היא מביאה בחשבון הפרות שבוצעו בשנה הראשונה שלאחר כניסתם לתוקף של הוראות ס' 7 ו-8 לחוק.

באשר לשיעורו של העיצום הכספי, ציינה המשיבה כי הביאה בחשבון שיקוליה, בין היתר, את נסיבות ההפרות, את העובדה שהמבקש קיבל בעבר פניות בנוגע לליקויים וחוסרים בדיווחיו אך בחר להתעלם מהן ואת חוסר שיתוף הפעולה של המבקש עם גורמי הביקורת. כמו כן שקלה המשיבה את העובדה שמדובר בהפרה ראשונה של המבקש ואת נסיבותיו האישיות של המבקש, שעסקו נשדד מספר חודשים קודם להחלטת המשיבה.

בסופו של יום החליטה המשיבה להטיל על המבקש עיצום כספי בסך 1,130,000 ₪ - מחצית הסכום המירבי הקבוע בס' 14 לחוק, וקבעה כי הסכום האמור ישולם בשנים עשר תשלומים שווים.

המבקש הגיש ערעור על החלטת המשיבה. בד בבד עם הגשת הערעור, הגיש המבקש בקשה לעכב את תשלום העיצום הכספי (ס' 20(ג) לחוק).

(במאמר מוסגר יצוין, כי אף שהסמכות להורות על עיכוב ביצוע התשלום מסורה הן למשיבה והן לבית המשפט, דומה בעיני כי טוב עשה המבקש משהקדים לפנות למשיבה בבקשה לעיכוב ביצוע, טרם פנייתו לבית המשפט).

לאחר שעיינתי בהחלטת המשיבה ובממצאי הביקורת שהונחו בפניה, בטענות המבקש בערעור, בבקשה לעיכוב ביצוע ובתגובת המשיבה לבקשה, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

כידוע, הכלל הבסיסי הוא, כי עצם הגשת הערעור אין בה כדי לעכב את תשלום העיצום הכספי (ס' 20(ג) לחוק, ור' גם תקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, תקנה 19 לתקנות איסור הלבנת הון (עיצום כספי), תשס"ב-2001). עיכוב הביצוע הוא החריג לכלל, כאשר על מי שמבקש לעכב את הביצוע הנטל להוכיח כי סיכויי הצלחתו בערעור טובים, וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתו וכי אם בסופו של יום יתקבל ערעורו ייקשה עליו להשיב את מצב הדברים לקדמותו (ראו, מכלל רבים, בש"א 1045/12 דלק נדל"ן בע"מ נ' וינמן (לא פורסם, 22.2.12)).

מן הכלל אל הפרט.

בערעור מעלה המבקש שורה של טענות כנגד החלטת המשיבה.

בכלל זה טוען המבקש כי פרק הזמן שחלף ממועד עריכת הביקורת בעסקו ועד מתן החלטת המשיבה – למעלה משלוש שנים – אינו סביר ויש בו כדי לאיין את הפעולה המנהלית או לחלופין צריך היה להביאו בחשבון בעת קביעת שיעורו של העיצום הכספי; כי מרגע שקבעה המשיבה כי פעולות המבקש מעוררות חשש כי נעשו "מתוך מטרה למנוע דיווח לרשות או לגרום לדיווח כוזב" סיווגה למעשה את מעשיו בגדר ס' 3(ב) לחוק – הקובע ענישה פלילית – וממילא הוציאה אותם אל מחוץ לגדרי סמכותה; כי לכתחילה לא היה מקום להציג בפני המשיבה נתונים המתייחסים להפרות שנעשו בתקופה שקדמה ליום 22.5.02 – שרק אז חלפה שנה מעת כניסתם של ס' 7 ו-8 לחוק לתוקף, וכי לעניין זה לא די בכך שהמשיבה ציינה בהחלטתה שאינה מטילה עיצום בגין ההפרות בתקופה האמורה; כי בניגוד לנטען שיתף המבקש פעולה באורח מלא עם מבצעי הביקורת; כי הרשות התמהמהה עד שנקטה פעולה ונמנעה משך תקופה ארוכה מלהודיע למבקש על הליקויים בדיווחיו ויש לתת להתנהלותה משקל; כי מכתבי ההתראה שנשלחו אל המבקש קודם לביקורת עסקו בעניינים טכניים ואינם יכולים לשמש שיקול לחומרא; כי מיהות חברי המשיבה תומך במסקנה בדבר הפגמים שנפלו בשיקולים ששקלה; כי שיעור העיצום שהוטל חסר תקדים; וכי המשיבה לא נתנה משקל נכון לשיקולים השונים בעת קביעת שיעורו של העיצום הכספי, ובכלל זה לנסיבותיו האישיות של המבקש.

עם זאת, אל מול כל הטענות שמעלה המבקש בערעור, בולטת העובדה כי המבקש אינו חולק על ממצאי הביקורת בעניינו ועל קביעותיה של המשיבה בדבר ההפרות שיוחסו לו, על מספרן והיקפן.

במצב דברים זה, מבלי שיהיה בכך כדי לקבוע מסמרות באשר לסיכויי הערעור ומבלי להידרש באורח פרטני לכל אחת ואחת מהטענות בערעור, ומבלי לחוות דעה בשלב זה לעניין אמת המידה להתערבות בית המשפט בהחלטת המשיבה (רע"א (י-ם) 18286-10-10 יו"ר הוועדה להטלת עיצום כספי נ' בן עמי (23.8.11), בפסקה 25 לפסק הדין), הרי שהעדרה של מחלוקת על עצם קיומן של ההפרות, כמו גם מספרן הגדול מאד של ההפרות, ההיקף הכספי העצום של העסקאות שביחס אליהן נעשו ההפרות, טיבן של ההפרות וסוג הפגמים בדיווחי המבקש, כמו גם העובדה שאלה חזרו על עצמם, משליכים – על פני הדברים – על סיכויי הערעור.