בושקאר נ' משטרת חיפה

החלטה

לפניי בקשה להשבת תפוס בהתאם לסעיף 34 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], תשכ"ט-1969 (להלן: "הפקודה").

הרכב הנדון, רכב מסחרי מתוצאת מיציבושי מ"ר 81-859-35 (להלן: "הרכב"), נתפס לפני כ-20 יום במסגרת חקירה פלילית המתנהלת במסגרת פ"א 1903317/13. המתלונן בתיק, הינו בעל רכב דומה מאותו סוג, ולטענתו - מהרכב שלו נגנבו חלקים (כגון דלת, פגוש ועוד) והורכבו ברכב נשוא הבקשה. מעיון בתיק עולה שישנן ראיות לכאורה (לרבות חוות דעת של מומחה, המגובה בתמונות) לגבי הטענה לפיה מהרכב של המתלונן נגנבו החלקים הרלבנטיים ולגבי הטענה שחלקם לפחות הורכב ברכב נשוא הבקשה.

החקירה טרם הסתיימה, אם כי העיון בתיק מגלה שפעולת החקירה האחרונה בוצעה לפני כמה ימים, כי בתיק נחקרו שני חשודים תחת אזהרה באשר לאפשרות כי הם מעורבים בגניבת חלקי הרכב, כי המבקש מר פאדי בושקאר (להלן: "המבקש") לא נחקר בתיק, כי התיק טרם הועבר לפרקליטות ולא ברור מהי עמדת היחידה החוקרת לגבי המשך המהלכים.

המבקש עותר להשבת הרכב, אשר לטענתו שייך לו. המשיבה מתנגדת לבקשה מפנה לכך כי חלקים מהרכב במצבו דהיום, הינם חלקים גנובים, וטוענת כי הרכב זקוק לה כראיה בתיק.

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים – עמדתי היא כי דין הבקשה להתקבל בתנאים.

קיימות שלוש תכליות אפשריות לתפיסת הרכב – תפיסה למטרת מניעה עתידית של עבירות; תפיסה למטרת חילוט; או תפיסה לצורך הצגת החפץ כראיה (בש"פ 3342/06 לרגו עבודות עפר בע"מ נ' מדינת ישראל (12.3.2006); בש"פ 9616/07 קרביץ נ' מדינת ישראל (13.12.2007)).

במקרה דכאן, עילת התפיסה הינה שהרכב אמור לשמש כראיה. אמנם, החקירה טרם הסתיימה, ואולי יהא צורך לבצע פעולות נוספות לגבי הרכב, אך ברי כי הרכב עצמו לא ישמש כראיה, הוא לא יובל לבהמ"ש לאולם הדיונים ובוודאי שלא יוגש כמוצג לתיק האלקטרוני שמתנהל בבהמ"ש. לכן, ניתן לצלם, לתעד או להסריט כל פעולת חקירה רלבנטית ואין צורך להחזיק את הרכב עצמו כראיה עד סוף ההליכים. לכן, עקרונית, יש להשיב את הרכב לבעליו בתנאים שיבטיחו את סיום החקירה.

אלא שיש לראות כי המבקש לא הציג כל ראיה לגבי בעלותו ברכב (כגון תעודות ממשרד הרישוי, רשיון רכב, ביטוח וכו'). לבקשה לא צורף כל מסמך שמלמד על זכות המבקש ברכב ומתיק החקירה עולה שאחד החשודים דווקא מסר שם של מישהו אחר בתור האדם אשר הרכב שייך לו (הודעה מיום 12/5/2013, שעה 14:31, עמ' 2 שורה 11). אף לא ראיתי כל אינדיקציה לכך שהמבקש פנה למשטרה לפני הגשת הבקשה לבהמ"ש – לגבי הרכב. אני חושבת שמן הראוי היה לפנות קודם למשטרה, בכתב, ולבקש לקבל את הרכב, בצירוף מסמכים מתאימים, לקבל את תשובת המשיבה בכתב – ורק אחר כך, במידת הצורך, לפנות לבית המשפט.

לכן, בנסיבות, האיזון הראוי בין הצורך להחזיק את הרכב עד תום החקירה לבין זכותו הקניינית של בעל הרכב לקבל לידיו בחזרה את הרכב, מחייב את שחרור הרכב בתנאים (בש"פ 6159/01 יונס אבו עמאר נ' מדינת ישראל (2001); בש"פ 7715/97 חג'ג' נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(1) 14, י. קדמי, על סדר הדין בפלילים – חלק ראשון, כרך ב', מהדורת תשס"ח-2008, עמ' 707).

לפיכך, אני מורה כי הרכב יושב לידי המבקש בכפוף להתקיימות כל התנאים המפורטים להלן:

המבקש ימציא למשטרה, תוך 10 ימים, מסמכים לגבי הבעלות או כל זכות אחרת ברכב.

המשיבה תסיים תוך 10 ימים את פעולות החקירה הקשורות לרכב, ותעביר את התיק לפרקליטות. ככל שיהא מקום להגשת כתב אישום, יש לעשות כן בתוך 14 יום מהיום. במקרה ויוגש כתב אישום - יש להודיע לנאשמים "הפוטנציאליים" על זכותם לבדוק את הרכב מטעמם, ויש להציג לפניהם את הראיות שקשורות לרכב. יש להבהיר לאותם "נאשמים" כי הרכב עומד לשוב לבעליו – כך שאם הם רוצים לבדוק אותו "בדיקה נגדית" הם יכולים לעשות זאת בתוך 7 ימים. מכאן, שיש להשיב את הרכב לבעליו, תוך 21 יום, בכפוף להוכחת הבעלות כמתואר מעלה. ככל שלא יוצגו מסמכים לגבי הזכות ברכב – אין מקום לשחרר את הרכב לידי המבקש.

למקרה שידרשו פעולות נוספות לגבי הרכב, ככל שהוא יושב למבקש, המבקש יתחייב שלא להעביר את הרכב לצד ג' אחר ולא לעשות כל דיספוזיציה ברכב עד מתן החלטה אחרת. המדינה תרשום עיקול לטובתה במשרד הרישוי.

ניתנה היום, ז' תמוז תשע"ג, 15 יוני 2013, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: