בורשטין נ' טרבלסי

פסק דין

1.האם יש לקבל את טענתו המקדמית של הנתבע לפיה יש לדחות על הסף את התביעה שהוגשה נגדו, לאור הכרעה קודמת באותו עניין אשר ניתנה בפסק בוררות ?

2.ביום 18.10.06 נכרת הסכם בין התובע לבין הנתבע (נספח 1 לכתב התביעה) על פיו התחייב הנתבע לבצע עבודות איטום גגות וקירות בבית התובע, כנגד תשלום 12,000 ₪. בין תנאי ההסכם נקבע כי הנתבע נותן לתובע אחריות נגד רטיבות למשך שלוש שנים. לטענת התובע, בחלוף שנה ממועד ביצוע העבודות, הופיעה רטיבות בקירות ביתו, אך ניסיונות תיקון שביצע הנתבע לא הועילו. הוא אף סרב לבקשת התובע להשיב לו את כספו.

3.בצר לו, הגיש התובע תביעה נגד הנתבע בבית הדין הרבני האזורי בצפת בגין הנזקים שנגרמו לו עקב הרטיבות. ביום כ"ט סיוון תשס"ט (21.6.09) חתמו הצדדים על שטר בוררות (מוצג ת/1) בו הסמיכו את דייני בית הדין לדון בסכסוך ביניהם "בעניין תביעות הקשורות לעבודות האיטום" והתחייבו לקבל את פסיקתם ("ולא נתעצם נגד דבריהם לא בפני דייני ישראל ולא בפני ערכאות"). כפי שעולה מפרוטוקול הדיון מיום 21.6.09 בבית הדין (נספח 2 לכתב התביעה) דרש התובע 16,900 ₪ כפיצוי בגין הוצאותיו בטיפול בבעיית הרטיבות וכן פיצוי בגין עגמת הנפש והוצאות משפט. הנתבע עצמו הגיש ביום 26.10.09 תביעה שכנגד (נספח 8 לכתב התביעה), לתשלום 5,800 ₪ בגין עבודות שביצע עבור התובע ולא נכללו בהסכם מיום 18.10.06. פסק דינו של בית הדין הרבני האזורי ניתן ביום 7.12.09 (נספח 10 לכתב התביעה), ובו חוייב הנתבע לשלם לתובע 17,573 ₪ תוך 30 יום.

4.ביום 7.1.10 ניתנה על ידי בית הדין הרבני האזורי החלטה נוספת (נספח 12 לכתב התביעה), בעקבות בקשת הנתבע לעיון חוזר. בהחלטה נקבע כי פסק הדין נותר ללא שינוי, וכי במידה ותוך 10 ימים לא יוסדר חובו של הנתבע לתובע "התובע רשאי להגיש תביעתו לכל ערכאה שימצא לנכון". עוד נקבע בהחלטה כי "בהתאם להוראות בג"ץ, פסקי ביה"ד במסגרת בוררות לא ניתנים לאכיפה באמצעות הוצל"פ, ועל כן לא ניתן לממש את פסק הדין של ביה"ד בהוצל"פ". ערעורו של הנתבע על פסק דינו של בית הדין האזורי נדחה ביום 29.3.11 על ידי בית הדין הרבני הגדול (נספח 15 לכתב התביעה).

5.מאחר והנתבע לא שילם לתובע את שנפסק בפסק הדין של בית הדין הרבני מכוח שטר הבוררות, בחר התובע לפנות לבית משפט זה ולהגיש את תביעתו באותו עניין. סכום התביעה הועמד על סך 31,873 ₪, והורכב מהסכום שנפסק בבית הדין הרבני האזורי ובצרוף 14,000 ₪ - "פיצוי חלקי על התקופה של שנתיים וחצי מפסק הדין הראשון שהדירה עומדת ריקה ללא יכול להשכירה, כששכר הדירה לפי המקובל בדירה כזו בסך 2,000 ₪ לחודש", כלשון כתב התביעה.

6.בכתב ההגנה טען הנתבע כי לאור הסכם הבוררות בין הצדדים ופסק הדין שניתן מכוחו יש לדחות על הסף את התביעה החדשה.

7.בפני התובע, שפנה לבית משפט זה, ניצב מחסום דיוני המונע ממנו להגיש את תביעתו נגד הנתבע בגין נזקי הרטיבות. "השתק עילה" מקים מחסום בפני כל תביעה נוספת בשל אותה עילה, מקום שהתביעה נידונה לגופה והוכרעה על ידי בית משפט מוסמך, בין אותם בעלי דין (או חליפיהם). וראו: ע"א 1041/97 אבי סררו נגד נעלי תומרס בע"מ פ"ד נד (1) 642.

בענייננו, התביעה הנוכחית נדונה והוכרעה לגופה על ידי בית הדין הרבני האזורי, ואף על ידי ערכאת הערעור בבית הדין הרבני הגדול.

במידה ונראה את ההפסדים בגין אבדן דמי שכירות בסך 14,000 ₪ (אותם ציין התובע בשולי תביעתו הנוכחית) כסעד שלא נדון לגופו על ידי בית הדין האזורי הרבני, עדיין יהא התובע מנוע מלהביא את שאר תביעתו לדיון בבית משפט זה, עקב "השתק פלוגתא". זהו מחסום דיוני הניצב בפני בעל דין, המבקש לשוב ולהתדיין בשאלה עובדתית מסויימת, שכבר נידונה בין בעלי הדין בהתדיינות קודמת. נפסק כי ארבעה תנאים מצטברים צריכים להתקיים, בכדי להקים מחסום דיוני זה בפני בעל דין:

(א) הפלוגתא היא אכן אותה פלוגתא.

(ב) קויים דיון בין הצדדים באותה פלוגתא במסגרת ההתדיינות הראשונה.

(ג) ההתדיינות הראשונה הסתיימה במימצא פוזיטיבי.

(ד) ההכרעה הייתה חיונית לצורך פסק הדין שניתן בתובענה הראשונה.

וראו: תא (חי') 455/08 תדיר גן (מוצרים מדוייקים) 1993 בע"מ נ' זועבי ברכאת (פורסם בנבו, 25.7.11).

לית מאן דפליג כי במקרה שלפנינו אחריותו של הנתבע לנזקי התובע וגובה נזקיו נידונו לגופו של ענין בבית הדין האזורי הרבני, וכל ארבעת התנאים הנדרשים לצורך "השתק פלוגתא" התקיימו.

8.אף אם נאמר כי הסעד של אובדן דמי שכירות לא נידון לגופו בתביעה הראשונה, וכי מדובר בנזק שצמח לאחר הגשת התביעה בבית הדין הרבני, הרי התובע מנוע לתבעו בתביעה נפרדת, לאור הכלל בדבר פיצול סעדים. על פי תקנות 44 ו-45 לתקנות סדר הדין האזרחי תשמ"ד – 1984 (החלות בתביעה שבפנינו מכוח סעיף 9 לתקנות שיפוט בתביעות קטנות (סדרי דין) תשל"ז – 1976), כאשר עילת התביעה היא אחת – אין לפצל אותה לתביעות אחדות. יש למצות את מלוא הסעדים בהליך אחד. חובת התובע הינה לכלול את כל הסעדים העומדים לרשותו בגין עילת התביעה שביסוד התובענה שהגיש.

במקרה הנוכחי, רק משהסתבר לתובע כי הנתבע טרם מילא אחר פסק דינו של בית הדין הרבני, הוא פנה לבית משפט זה והגיש את אותה התובענה בצירוף סעד נוסף, אותו היה עליו לכלול בתביעתו המקורית.

10.בהחלטת בית הדין הרבני האזורי לפיה "התובע רשאי להגיש תביעתו לכל ערכאה שימצא לנכון" אין כדי להביא לאיון כללי סדרי הדין הנהוגים במשפט האזרחי הישראלי בכל הנוגע להשתק עילה, השתק פלוגתא ופיצול סעדים.

11.משבחר התובע לחתום על שטר הבוררות, בו העניק סמכות לבית הדין הרבני להכריע בתביעתו נגד הנתבע לגבי עבודות האיטום, הרי שנטל על עצמו מידיעה ומרצון את היתרונות והמגבלות הנובעים מבחירתו זו. אין בקשיי הגביה של פסק בוררות שלא אושר בכדי להצדיק התדיינות מחודשת באותה סוגייה, אשר עלולה להוביל אף להכרעות הסותרות את פסיקת בית הדין הרבני.