בורנשטיין וינר נ' גירופניצה

פסק דין

הימנעות שוכר מתשלום דמי השכירות על-פי הסכם שכירות היא הסוגיה העומדת במוקד התביעה שלפניי.

הצדדים ועיקרי טענותיהם:

התובעת (משכירה) והנתבע (שוכר) חתמו על הסכם להשכרת חדר בדירה בת שלושה חדרים ברמת-גן לתקופה שמיום 1.10.2010 ועד ליום 31.8.2011. בהתאם לחוזה השכירות נמסרו לתובעת המחאות לתשלום, משוכות על ידי סבתו של הנתבע. לטענת התובעת, שלוש המחאות, ע"ס כולל של 7,890 ₪, לא כובדו. התובעת פנתה אל הנתבע, אמו וסבתו (הערבות) בדרישה להסדרת התשלומים. בהיעדר מענה, הוגשה התביעה.

עוד ובנוסף נטען שהנתבע הותיר חובות בגין אי תשלום לחברת החשמל, וועד הבית והרשות המקומית.

התובעת טוענת שהנתבע שב לדירה לאחר תום תקופת השכירות, לאחר שפרץ אליה, הוא עזב את הדירה רק בסוף חודש ספטמבר 2011 והותיר בדירה נזקים רבים שמנעו את האפשרות להשכיר את הדירה וחייבו ביצוע תיקונים.

לטענת הנתבע מדובר בתביעה קנטרנית שהוגשה בחוסר תום לב תוך עשיית שימוש לרעה בהליך המשפטי. הנתבע טוען שהוא שילם לתובעת סך של 2,000 ₪ על חשבון החוב.

לשיטת הנתבע, התשלומים לרשויות השונות ולוועד הבית נחלקו בין השוכרים הנוספים, כאשר הנתבע שיפה את השוכרים באמצעות תשלומים במזומן, ולחילופין – בתשלומים על הוצאות כלכלה, החלפת בלוני גז ותשלום לוועד בית. אשר למועד עזיבת המושכר, הנתבע טוען שהוא עזב את הדירה ביום 13.9.2011.

הנתבע טוען שמכל סכום שייפסק לחובתו יש לערוך קיזוז מתאים בגין חיוב שנשא הנתבע לטובת חברת החשמל, פגיעה בפרטיותו, היזק לרכושו ועוגמת נפש שהסבה לו התובעת.

דיון והכרעה:

בדיון שהתקיים לפני העידו התובעת והנתבע והוצג תמליל הקלטה של שיחה שנערכה בין הצדדים. לאחר בחינת כתבי הטענות, עדויות הצדדים והתמליל, נחה דעתי שדין התביעה להתקבל בחלקה.

אין חולק שהנתבע חייב כספים לנתבעת, אך ישנו פער בין דרישת התובעת לבין עמדת הנתבע. לטענת התובעת, הנתבע לא שילם את שכר הדירה במשך חמישה חודשים: נובמבר 2010, מאי, יוני, יולי ואוגוסט 2011, בסך של 1,560 ₪ לחודש (עמ' 2, ש' 2 – 4; בטעות צוין סך של 1,650 ₪ לחודש במקום 1,560 ₪ לחודש). לטענת הנתבע, התשלום עבור חודש מאי 2011 שולם, כאשר נותרה יתרת חובה ע"ס 460 ₪, ובאשר לשלושת החודשים הנוספים מודה הנתבע שהוא נותר חייב את מלוא דמי השכירות (עמ' 2, ש' 20 – 21; בטעות צוין סך של 1,650 ₪ לחודש במקום 1,560 ₪ לחודש).

היינו, לפי טענת התובעת הנתבע חב לה סך של 7,800 ₪, בעוד שלפי טענת הנתבע הוא חב לה סך של 5,140 ₪. מוסכם שיש להפחית סך של 2,000 ₪ ששולם לתובעת מאוחר יותר. הפער בין הצדדים מסתכם בשיעור של 2,660 ₪. כמו כן, בהתאם לגרסת התובעת, לנוכח עזיבת הנתבע את הדירה בסוף חודש ספטמבר 2011 עליו לשאת בתשלום דמי שכירות עבור חודש נוסף. כאמור, עמדת הנתבע הינה שהוא עזה את המושכר ביום 13.9.2011.

איני מקבל את טענת התובעת לפיה הנתבע נמנע מלשלם לה את דמי השכירות עבור חודש נובמבר 2010. השיחה שנערכה בין הצדדים ותומללה הייתה ממושכת. התובעת הדגישה בשיחה קיומו של חוב מחודש מאי 2011, כאשר לא אוזכרה טענה בדבר חוב קודם.

איני מקבל את טענת הנתבע לפיה חובו עבור חודש מאי 2011 שולם בחלקו, כאשר נותרה יתרה ע"ס 460 ₪ בלבד. הנתבע הוא שנדרש לשאת בתשלום דמי השכירות. משהוא טוען שהחוב שולם על ידו (כאשר התובעת טוענת שהתשלום לא בוצע והנתבע עצמו טוען שרק חלק מהתשלום החודשי שולם), היה עליו להתכבד ולפרט מתי בדיוק שולם סך של 1,100 ₪ ובאיזה אופן. אין די באמירה כללית לפיה דמי השכירות שולמו למעט סך של 460 ₪. לפיכך, הנתבע נדרש לשאת בתשלום דמי השכירות עבור חודש מאי 2011, באופן מלא.

התובעת נדרשת להוכיח מהו המועד בו עזב הנתבע את המושכר. ממכתבה מיום 7.9.2011 של התובעת אל המשטרה עולה שביום 15.9.2011 אמורים היו להיכנס לדירה דיירים חדשים. ניתן היה בנקל להוכיח מהו המועד בו עזב הנתבע את הדירה, על ידי זימון אחד מהדיירים החדשים לדיון, על מנת להעיד על המועד בו התאפשר לאותם דיירים לתפוס חזקה במושכר. הימנעות התובעת מלזמן עדים כאמור נזקפת לחובתה. בנסיבות כאמור, אני קובע שהתובעת זכאית לשכר דירה חלקי עבור חודש ספטמבר 2011, עד ליום 13.9.2011, בשיעור של 675 ₪.

לא הונחה לפניי תשתית עובדתית המעידה על נזקים שהותיר הנתבע במושכר (לא הוצגו תמונות, לא הובאה חוות דעת של שמאי ולא הוצגו קבלות המעידות על תיקונים שבוצעו במושכר). הימנעות התובעת מהבאת ראיות מתאימות נזקפת לחובתה (ע"א 55/89 קופל (נהיגה עצמית) בע"מ נ' טלקאר חברה בע"מ, פ"ד מד(4) 595, 602). בהיעדר ראיות, איני פוסק פיצוי כלשהו בגין נזקים נטענים שנותרו במושכר. לא הוצגו אסמכתאות מניחות את הדעת בדבר חיובים נוספים שנותר הנתבע חייב.

אין עילה לקזז מחיובו של הנתבע סכום כלשהו בגין תשלום לחברת החשמל, וזאת כבר מהטעם שהוצגה על ידי הנתבע חשבונית חיוב אולם לא הוצגה קבלה המעידה על התשלום. החשבון עליו נסמך הנתבע אינו חתום על ידי גורם מוסמך ולא ניתן להסיק ממנו שהוא שולם (ר' ההערה לפיה "ללא חותמת זו אין המסמך משמש קבלה"). בהיעדר ראיה בדבר תשלום בפועל, כבר מהטעם כאמור דין בקשת הנתבע – להידחות.

נזקים נטענים נוספים שנגרמו לנתבע, כך על פי הנטען, לא הוכחו. לא הוכחו נזקים לרכושו של הנתבע, לא הוכחה פגיעה בפרטיותו ואין כל בסיס לחיוב התובעת בגין עוגמת נפש שנגרמה על פי הנטען לנתבע, כאשר הנתבע נמנע מלשלם לתובעת את דמי השכירות במלואם.

על כן, אני מחייב את הנתבע לשלם לתובעת סך של 4,915 ₪ (סך של 6,915 ₪ - המשקף ארבעה חודשי שכירות מלאים ועוד סך של 675 ₪ עבור חודש ספטמבר 2013 – בניכוי סך של 2,000 ₪ ששולם), בצירוף אגרת משפט על סך 50 ₪ (בהתאם לשיעור היחסי של הסכום שנפסק), כל זאת בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום המלא בפועל, ובצירוף הוצאות משפט ע"ס 500 ₪.