בורכוב נ' בראון ואח'

פסק דין

מונחת בפני תביעה כספית שעניינה בתאונת דרכים.

רקע:

ביום 14.12.10 ארעה תאונת דרכים בין שני כלי הרכב נשוא התביעה (להלן: "התאונה").

אין מחלוקת שהתאונה התרחשה במתחם החנייה של קניון הזהב בראשל"צ (להלן: "מתחם החנייה"), אך יש חולק באשר לנסיבות קרות התאונה – האם רכב התובע נסע לאחור, או האם נפגע מאחור כאשר היה במצב של "עמידה".

העיד בפני התובע שנהג ברכב בזמן התאונה וכן נתבעת 1 (להלן: "הנתבעת 1") שנהגה ברכב בו התירה לה הנתבעת 2, המבוטח אצל הנתבעת 3.

עיקר טענות הצדדים:

לטענת ב"כ התובע, עת עמד התובע עם רכבו במתחם החנייה, תוך כדי המתנה לרכב שייצא מחנייה משמאל, על מנת לתפוס את מקומו, הגיחה לפתע נהגת רכב הנתבעות ופגעה ברכבו מאחור. וזאת, לאחר שביצעה סיבוב חד.

לטענת ב"כ הנתבעות, רכבן עמד במתחם החנייה מאחורי רכב התובע, ובהיות רכבן בעצירה מוחלטת, החל לפתע התובע בנסיעה לאחור בניסיון להימלט מפקק תנועה שלפניו, ופגע ברכב הנתבעות.

דיון והכרעה:

השאלה הצריכה לענייננו בתיק דנן – כיצד התרחשה התאונה – האם רכב התובע נפגע מאחור כתוצאה מחוסר תשומת לבה של נתבעת 1, או האם הוא זה שביצע נסיעה לאחור ופגע ברכב הנתבעות?

לאחר ששמעתי את טענות הצדדים, את העדויות, עמדתי על נסיבות קרות התאונה, מיקום הרכבים, מיקום הפגיעות ועיינתי בכל אשר הובא בפני, השתכנעתי להעדיף את גרסתו של התובע על פני גרסתה של הנתבעת 1.

בקליפת אגוז, במשפט האזרחי השתרש הכלל – "המוציא מחברו עליו הראיה" (משנה בבא קמא ג' יא). דהיינו, כאשר פלוני תובע את אלמוני, מוטלת עליו החובה להוכיח בראיות כי אכן אלמוני חייב לו.

על שכמו של התובע מוטלת גם חובת השכנוע. שהרי, מידת ההוכחה במשפט האזרחי היא הטיית מאזן ההסתברות למעלה מ- 51%, בעל דין שיזכה במשפט, לאחר הליך של שמיעת ראיות, הוא זה אשר שכנע את בית המשפט כי נכונות גרסתו מסתברת יותר מזו של יריבו.

הלכה למעשה, משמעותה של מידת ההוכחה האמורה היא שלדעת בית המשפט על בסיס הראיות שהונחו בפניו, כמותן, דיותן, והמשקל הראייתי שיש להעניק להן, מסתברת יותר ומתקבלת יותר על הדעת מהגרסה שכנגד. באופן ציורי נוהגים לומר שדרושה רק רמת נטל ההוכחה עד למעלה מ-50%, דהיינו, די לנושא בנטל השכנוע שגרסתו תשכנע את בית המשפט ב-51% מתוך 100% המבטאים וודאות מוחלטת, על מנת שיצא ידי חובתו.

ובת"א (תל אביב) 3056/86 לויזדה נ' ההסתדרות העובדים הכללית של העובדים בא"י, בעמ' 1198 נאמר:

"הקריטריון לעקרון הוא מאזן ההסתברויות ונטייתה. שמות נרדפים משקפים את הרעיון: מהימנות גרסה מול גרסה, שהיא צריכה להיות ברורה, מוצקת משכנעת ועולה על האחרת; הגיונם של דברים; התרשמות; שכל ישר וסבירות; כמות הראיות ודיותן; האיזון הראוי; עודף ראייתי; הקרבה לאמת; אפשרות קרובה; וכדומה; וכל זה בשים לב ובשקלול מכלול הראיות שבאו בפני בית המשפט, שיש בהן להשליך אור לגבי גרסה זו או אחרת. בנוסף לאבני הבוחן האמורים שישומם לא תמיד קל, הייתי מוסיף נדבך נוסף בשקלול הכולל המחייב זהירות נוספת והוא כי יש אינטרס הן לתובע והן לנתבע בתוצאות המשפט...".

בענייננו, העיד התובע כי עמד עם רכבו בצד ימין, וחיכה שרכב שחנה מצד שמאל יפנה עבורו את מקום החנייה. עת עמד עם רכבו ציין כי נתבעת 1 "באה בספיד", כלשונו.

בחקירתו הנגדית אישר כי לא ראה את הנהגת קודם לקרות התאונה, אלא רק לאחר התאונה, ואז הבין כי היא הגיעה מסיבוב ופגעה ברכבו.

הנתבעת 1 אישרה כי היא הגיעה מסיבוב, אולם העידה כי היה "פקק תנועה", שהתובע הוא זה שנסע לאחור, ופגע ברכב.