בורוס (מנהל עיזבון) נ' י'

לפניי תביעה לפינוי נכס מקרקעין ברח' x בת ים גוש x חלקה x תת חלקה x (להלן: "הדירה").

על פי החלטת בית המשפט לענייני משפחה, מונה התובע למנהל עיזבונה של המנוח נ. י. ז"ל והמנוחה נר. י. ז"ל.

הנתבעת, המחזיקה בדירה או בחלק ממנה, טוענת כי היא מחזיקה בה בהסכמת אביה, שהוא אחד מיורשי המנוחים, כן היא טוענת כי בשל מצבה הרפואי והנפשי אין היא מסוגלת למצוא לעצמה דירה חלופית ואם יינתן צו פינוי נגדה, תמצא את עצמה ברחוב.

הנתבעת ציינה בכתב ההגנה שהוגש באמצעות הלשכה לסיוע משפטי כי היא מנסה למצוא דירה חלופית המתאימה לצרכיה אך עד כה לא עלה הדבר בידה.

ראוי לציין כי הנתבעת לא התייצבה לדיון היום ושלחה הודעה לבא כוחה שלפיה אין היא מסוגלת מבחינת מצבה הרפואי והנפשי לעמוד בבית המשפט.  על כן עתר בא כוחה לדחייה קצרה של הדיון.

לעניין דחיית הדיון, ומאחר שהקושי הנפשי של הנתבעת נעוץ בעצם קיומו של ההליך השיפוטי, אינני סבור כי דחייה תסייע: אני מאמין לחלוטין שההליך המשפטי מסב קושי נפשי קשה לנתבעת, אולם קושי זה אינו צפוי להשתפר אם יידחה הדיון ועל כן – לא ראיתי להורות על דחיית הדיון.

לאחר עיון בחומר שבתיק, באתי לכלל מסקנה שיש לקבל את התביעה וליתן פסק דין וזאת מכוח סמכותי לפי תקנה 63(ב)(16) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018.

הנתבעת אינה טוענת לכל זכות של ממש בדירה. טענתה היחידה היא כי היא מחזיקה בדירה מכוח הסכמת אביה, שהוא אחד היורשים של המנוחים. עם זאת, מכוח דיני הירושה, כל עוד לא חולק העיזבון אזי נכסי המנוחים מוקנים לעיזבון. מנהל העיזבון הוא היחיד המוסמך לקבוע מה יעשה בנכסי העיזבון ובענייננו – הוא היחיד הרשאי ליתן רשות שימוש בנכס מנכסי העיזבון. בנסיבות אלה, ועם כל ההבנה ונסיבותיה האישיות הקשות של הנתבעת, הנתבעת לא הוכיחה ולמעשה כלל לא טענה כי יש לה זכות כלשהי להמשיך ולהחזיק בדירה, ואין מנוס מלהורות על פינוייה.