בורוכוף נ' רחמן

פסק דין

לפניי תביעת התובע כנגד הנתבעת לקבלת דמי שכירות דירה שבבעלות התובע (להלן: "הדירה"), שלא שולמו על ידי הנתבעת, וזאת בניגוד לחובתה על פי הסכם השכירות שנחתם בין הצדדים ביום 03.12.07.

לטענת התובע, דמי השכירות החודשיים הועמדו על סכום נמוך בסך של 1,204 ₪, וזאת לאור הסכמת הנתבעת לשכור את הדירה במצבה הקיים שלא היה ברמה גבוהה.

התובע טוען, כי עם כניסת הנתבעת לדירה, החלה האחרונה להתלונן ולדרוש תיקון הליקויים על אף הסכמתה להיכנס למושכר ולשכור אותו כפי שהוא ולשלם בגין כך דמי שכירות מופחתים, וחרף המוסכם בין הצדדים, לטענת התובע הוא דאג לתיקון הליקויים.

עוד טוען התובע, כי לאחר סיום שנת שכירות אחת נעתר לבקשת הנתבעת והסכים להאריך לה את תקופת השכירות לשנה נוספת, הסכמה זו הותנתה בפריסת שתים עשרה המחאות חודשיות כמתחייב מהסכם השכירות, אלא שהנתבעת סירבה לשלוח את ההמחאות המובטחות והמשיכה בתלונותיה כלפי הליקויים הקיימים במושכר.

התובע פנה אל הנתבעת פעמים רבות לתשלום דמי השכירות, הן בכתב והן בעל פה. ההתובע פנה אל הנתבעת בטלפון ואף הגיע אל הדירה, אך הנתבעת התחמקה מפניותיו ולא שילמה דמי שכירות במשך 18 חודשים. התובע טוען עוד, כי הנתבעת עזבה את הדירה מבלי להודיע לו, מבלי להחזיר לו את מפתחות הדירה ומבלי לשלם את חובותיה לו ולרשויות.

התובע עותר לסעדים שלהלן: לחייב את הנתבעת בסך של 25,433 ₪ בגין דמי השכירות שלא שולמו על ידי התובעת כאשר סכום זה מורכב מדמי שכירות חדשיים בסך של 1,258 ₪ מיום 20.12.08 ועד 01.07.10 מועד עזיבת הדירה בתוספת הפרשי הצמדה לכל תקופת השכירות, לחייב את הנתבעת לפצותו בגין הוצאותיו בסך של 2,500 ₪, ולהורות לתובעת להמציא לידיו קבלות המעידות על תשלום מיסי עיריה, גז, חשמל ומים כמתחייב מסעיף 8 להסכם השכירות.

מנגד, הנתבעת טוענת, כי בשנה הראשונה למגוריה במושכר כל ההמחאות והתשלומים נפרעו, אך בשנה השנייה, לאור הליקויים הרבים הקיימים במושכר, ביניהם סתימות רבות בצנרת רקובה, ליקויים אשר גרמו בין היתר, להתחשמלותה פעמיים, ומאחר וכל פניותיה אל התובע נדחו נאלצה הנתבעת לתקן הליקויים בעצמה.

עוד טוענת הנתבעת כי התובע נמנע מלציין בכתב תביעתו כי הוא פרע את שיק הביטחון שהעבירה לו הנתבעת בסך של 2,000 ₪ וכן שיק נוסף בסך של 1,000 ₪ ובסה"כ: 3,000 ₪.

לטענת הנתבעת התובע הוא שנמנע מלתקן הליקויים ומלקבל את ההמחאות. הנתבעת מודה בכתב הגנתה כי קיים חוב שכירות בגין שלושה עשר חודשים המסתכמים לסך של 15,600 ₪ אלא שעל סכום זה יש לנכות לטענתה סך של 3,000 שפרע התובע וכן סך של 3,510 ₪ תיקונים שביצעה בדירה, כך שלטענת הנתבעת חובה נאמד בסך של 9,090 ₪ ותו לא.

על פי הסכם השכירות מיום 03.12.07, התובע השכיר את הדירה לנתבעת למשך שנה, החל מיום 20.12.07 ועד 20.12.08 (להלן: "שנת השכירות הראשונה"). תמורת דמי השכירות, היה על הנתבעת לשלם לתובע סך של 1,204 ₪ לחודש. סכום זה הינו נכון ליום חתימת ההסכם ולכל סכום שישולם במועד מאוחר לחתימת ההסכם יתווספו הפרשי הצמדה.

עם גמר שנת השכירות הראשונה, התובע הסכים לבקשת הנתבעת להאריך תקופת השכיורת לעוד שנה ונחתם ביניהם הסכם חדש ביום 07.01.09, לפיו, התובע הסכים להאריך לנתבעת את המשך שהותה בדירה בכפוף ל – 2 תנאים על פיהם:

על הנתבעת לשלם סך של 292 ₪ , תשלום בגין הפרשי הצמדה למדד בגין דמי השכירות אשר לא שולמו מראש בשנת 2008.

על הנתבעת להעביר שתים עשרה המחאות בסך של 1,258 ₪ לתקופה שבין 20.12.08 עד 20.11.09.

הנתבעת מודה בכתב הגנתה כי החל מיום 20.12.08 לא שילמה לתובע את דמי השכירות, אך חולקת על המועד בו עזבה את הדירה והנטען על ידי התובע.

בדיון הוכחות אשר התקיים בפניי, טענה הנתבעת כי עזבה את הדירה ביום 15.01.2010 ולא ביולי 2010 כפי שטוען התובע: "...אני באמת עזבתי את הדירה שנה אחרי. ביום 15.1.08 (צ"ל: 2010) שלחתי מכתב רשום לתובע עם המפתח וההעתק של המכתב צורף לכתב ההגנה. אני קיבלתי מסרון שהתובע קיבל את הדואר הרשום". (ראו: עמ' 3 שורות 12-14).

עדותה של הנתבעת בהקשר למועד עזיבת הדירה, הינה הגיונית יותר, סבירה יותר ומתיישבת עם ניסיון החיים והשכל הישר, ולהלן אנמק: עם גמר שנת השכירות הראשונה, התובע דאג באופן מיידי לסכם עם התובעת על הארכת תקופת השכירות לשנה נוספת. לאחר גמר תקופת השכירות השנייה לא חודש ההסכם בין הצדדים. מכאן, על פי הסכם השכירות, תקופת השכירות הסתיימה בחודש דצמבר 2009. התובע מודע למועד סיום תקופת השכירות השנייה. התובע מודע לעובדה שהנתבעת לא שילמה דמי שכירות למשך כל השנה. התובע שלח לנתבעת מספר התראות ופנה אליה רבות במהלך שנת 2009 על מנת לשלם את חובה. האם זה סביר שהתובע היה נמנע מנקיטת הליכים לפינוי הנתבעת שהמשיכה להתגורר בדירה שבעה חודשים לאחר תום תקופת השכירות, ללא חוזה שכירות וללא תשלום דמי שכירות? דומה כי הנתבעת אכן עזבה את הדירה בחודש ינואר 2010, אחרת, התובע היה מגיש נגדה תביעת פינוי. זאת ועוד, הראיות שהוצגו על ידי התובע לא היה בהן כדי להרים את הנטל המוטל עליו על מנת להוכיח טענתו בדבר מועד עזיבת הדירה על ידי הנתבעת. כל ההתכתבויות עם הנתבעת והביקורים שערך התובע בדירה ו/או הביקורים שניסה לערוך בדירה, נעשו לפני תום תקופת השכירות, כאשר על פי עדותו של התובע, הביקור האחרון היה בחודש אוגוסט 2009 ולאחר מכן, שלח לנתבעת מכתב בחודש נובמבר 2009. מאז, התובע לא הוכיח מתי ביקר בדירה ומתי ראה את הנתבעת לאחרונה בדירה. כל מה שטען התובע בהקשר זה, שבחודש יולי 2010 נודע לו מאחד הדיירים כי הנתבעת עזבה את הדירה. ומתי עזבה את הדירה? אין לתובע תשובה. בנסיבות, אין מנוס מלקבוע, כי הנתבעת עזבה את הדירה ביום 15.01.10.

התובע טען, כי הנתבעת לא מסרה לו את מפתחות הדירה ועל פי ייעוץ משפטי שקיבל הוא נמנע מלפרוץ את הדירה ותבע דמי שכירות עד חודש יולי 2010, מועד בו נודע לו מהשכנים שהנתבעת עזבה את הדירה. ומה היה לאחר יולי 2010? האם התובע פרץ את הדירה? והאם החליף את המנעול? ואם כן, מדוע לא תבע הוצאותיו בגין החלפת המנעול? תהיות אלו, בנוסף לעובדה שהסכם השכירות החדש הסתיים בחודש דצמבר 2009, ובנוסף לממצאים המפורטים לעיל כפי שעלו מעדותו של התובע ומנספחי כתב תביעתו, תומכות בטענת הנתבעת, לפיה, היא עזבה את המושכר בחודש ינואר 2010.

על פי סעיף 18 להסכם השכירות, על הנתבעת לשלם לתובע סך של 30$ עבור כל יום איחור במסירת הדירה לידי התובע לאחר תום תקופת השכירות. התובע לא דרש פיצוי עבור ימי איחור אלה, ובחר להעמיד תביעתו בגין תקופת האיחור בגובה דמי השכירות החודשיים.