בורוכוב נ' חיט (אינטר קלאב)

פסק דין

בפני תביעתו של התובע כי אורה על ביטול הסכם לרכישת מנוי לשירותי היכרות או שידוכים שנחתם בינו ובין הנתבעת ביום 21/5/2012 ולהשבת הכספים ששולמו על ידו במסגרת ההסכם, וכן לפיצוי בגין עגמת הנפש שנגרמה לו, לטענתו, הכל על סך כולל של 5,000 ₪.

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות על נספחיהם, שמעתי את עדויות הצדדים והעדה מטעם הנתבעת ואת סיכומי טענותיהם, הגעתי למסקנה כי דין התביעה להתקבל בחלקה.

על פי תקנה 2(4) לתקנות הגנת הצרכן (ביטול עסקה), התשע"א – 2010:

"2. צרכן רשאי לבטל הסכם בהתאם לפסקאות (1) עד (7) ובלבד שביטול הסכם לרכישת טובין יהיה בתנאי שהצרכן יחזירם לעוסק והטובין לא נפגמו ולא נעשה בהם שימוש בידי הצרכן הרוכש; החזרת הטובין באריזה המקורית תהווה ראיה מספקת לאי–עשיית שימוש בהם –

.....

(4) לרכישת שירות כאמור בפרטים 10 עד 19 לתוספת - בתוך 14 ימים מיום עשיית העסקה או מיום מסירת חוזה בכתב או מסמך בכתב כאמור בסעיף 13ג(ג) לחוק, לפי המאוחר, בין אם הוחל במתן השירות ובין אם לא ואף אם העסקה היא לתקופה קצובה;" (ההדגשה שלי – י.ב.).

פרט מס' 18 בתוספת לתקנות מוגדר כך: "חברות או מינוי במועדון היכרות ושידוכים".

על פי עדויות הצדדים, זהו השירות שרכש התובע מהנתבעת.

ההתניות שנוסחו על ידי הנתבעת בחוזה אשר ניסחה ונחתם על ידי התובע (ראה למשל בסע' 27 להסכם), הקובעות כי לא יינתן החזר כלשהו אם יבוטל ההסכם, אינן יכולות לגבור על הוראות חוק הגנת הצרכן והתקנות שהותקנו מכוחו, וזאת לאור האמור בסע' 36 לחוק הגנת הצרכן, התשמ"א – 1981, לפיו: "הוראות חוק זה יחולו על אף כל ויתור או הסכם נוגד" (ההדגשה שלי – י.ב.).

הנתבעת הכחישה כי קיבלה את המכתבים שנשלחו אליה על ידי המועצה הישראלית לצרכנות (נספחים 3-4 לכתב התביעה) אך לא הכחישה כי קיבלה את מכתב הביטול של התובע, שנשלח ביום 29/5/2012, קרי - 8 ימים בלבד לאחר חתימת ההסכם בין הצדדים.

לפיכך, אני קובע כי התובע ביטל במועד וכדין את הסכם ההתקשרות בין הצדדים.

אינני מקבל את טענתה של הנתבעת לפיה המשיך התובע את ההתקשרות וזאת באמצעות צפייה בקלטות של מועמדות נוספות לשידוך ביום 24/6/2012 וזאת משני טעמים:

ראשית, מאחר שההסכם בין הצדדים כבר בוטל כדין באותו מועד, היה על הנתבעת להחתימו על הסכם חדש.

שנית, המסמך עליו מסתמכת הנתבעת כלל אינו נושא את פרטיו של התובע, ואינו מתיישב עם גירסתו העקבית בדבר ביטול ההסכם ופנייתו למועצה הישראלית לצרכנות.

בהתאם לתקנה 2 לתקנות הגנת הצרכן (ביטול עסקה), התשע"א – 2010: "ביטל הצרכן את הסכם הרכישה, כאמור בתקנה 2, רשאי העוסק לגבות מהצרכן דמי ביטול בשיעור של 5% ממחיר הטובין או מערך השירות או 100 שקלים חדשים לפי הנמוך מביניהם".

מאחר שהתובע שילם 3,490 ₪ בגין שירותי הנתבעת, דמי הביטול יעמדו על 175 ₪.

אני דוחה את תביעתו של התובע בכל הנוגע לפיצוי בגין עגמת נפש.

נפסק לא אחת כי עוגמת נפש הינה צער עמוק ופגיעה משמעותית. לא כל אי-נחת, אכזבה או אי-הסכמה גורמים לעוגמת נפש ברת פיצוי.

יפים לעניין זה הדברים הבאים: