בורוכוב ואח' נ' בנק דיסקונט גבעת שמואל סניף רמת אילן 11144

החלטה

לפני בקשה התובעים ( להלן: "המבקשים" ) לעיכוב הליכי הוצל"פ והתראת פשיטת רגל בהם החל הנתבע ( להלן: "המשיב" ) לאחרונה, כאשר פסק הדין נשוא תיק ההוצל"פ, עומד למבחן בהליך זה וכאשר המשיב, לא קיים את חלקו בהסכמות שנקבעו במסגרת הסדר הפשרה . לטענתם, התיק שלגביו מתבקש עיכוב הליכים נקבע לשמיעת הוכחות ביום 2.1.14 ונדחה ליום 7.4.14 לבקשת הבנק, בשל קושי לו טען בהגשת תצהירי עדות ראשית במועד. המשיב החל בהליך עיקול ומימוש נכס המבקשים, בסמוך למועד הגשת הבקשה לדחיית מועד דיון ההוכחות. לראיה מפנה לנספח א1 מיום 31.12.13, נספח א2 יום 3.12.13, נספח ב1, ב2, ב3 , מסמכים המעידים על הליך מימוש של נכס המבקשים במהלך חודש דצמבר 2013.

לטענת המבקשים, פסק הדין נשוא תיק ההוצל"פ, נבחן בהליך זה , מכיוון שהמבקשים טוענים שהבנק לא קיים את חלקו בהסכם. בקשה לעיכוב הליכים, שהוגשה על ידם ביולי 2010 לא התקבלה, מאחר ולא התקבל אישור של בנק ישראל שהמשיב לא עמד בהתחייבויותיו. אישור זה הוגש במסגרת תצהירי העדות הראשית של המבקשים..

לטענתם, המשיב ביקש את דחיית דיון ההוכחות לאחר הגשת תצהיר העדות הראשית של המבקשים אליו צורפו תצהיר רו"ח של העסק, תצהיר עו"ד שניהל את המו"מ בתיק נשוא תיק ההוצל"פ וחוו"ד מומחה והגיש תוך כדי בקשת הדחייה , בקשה לעיקול נכס המבקשים והמציא התראת פשיטת רגל כנגד המבקשים כדי ליצור מצב בשטח , כהגדרתם או להרתיע את המבקשים.

המבקשים טוענים כי עקב מחדלי המשיב, סיכויי הצלחת התביעה אינם זניחים וכן טוענים המבקשים שדחיית הבקשה תגרום לכך שלא יהיה ניתן להשיב את המצב לקדמותו והנזק הכלכלי והנפשי שיגרם למבקשים הוא עצום. בניגוד לנזק העצום שיגרם למבקשים, טוענים המבקשים שלמשיב לא יגרם כל נזק אם ינתן צו עיכוב הליכים.

המשיב, עותר מנגד לחיית הבקשה, מכיוון שמדובר בבקשה חוזרת אשר נדונה ונדחתה במסגרת החלטת כב' השופטת פינצ'וק אלט מיום 27.7.10. החלטת כב' השופטת פינצ'וק אלט והפעלת הליכי הוצל"פ בתיק מאז אותה החלטה ועד היום מלמדת כי לא אירעו כל נסיבות חדשות לעיכוב ההליכים.

לשיטת המשיב הבקשה למשלוח התראת פשיטת רגל ניתנה בשים לב לכך שלטובת המשיב ניתן פסק דין כנגד המבקשים, ולא למטרות לחץ, מכיוון שהמבקשים לא טורחים לפרוע את חובם.

המשיב טוען שלא ניתן לתקוף ולעכב ביצוע פסק דין באמצעות תביעה שכנגד לצו עשה לסגירת תיק הוצל"פ שנפתח לביצוע פסק דין שניתן כדין.

המשיב טוען, כי המבקשים לא מערערים על פסק הדין, אלא מעלים טענות כנגד ביצוע פסק הדין ולכן הסעדים ששמורים להם הם הסעדים שקבועים בסעיף 19 לחוק ההוצאה לפועל תשכ"ז-1987 לפיו חייב שטוען שאינו חייב למלא אחר פסק הדין במסגרת טענת פרעתי.

לדברי המשיב מדובר במבקשים אשר נתבעו לשלם לבנק המשיב סך של 298,243 ₪ במסגרת תא"ק 11823-12-08 בגין חוב בחשבון עו"ש 178918 וכן סך של 70,026 ₪ בגין חובה של מבקשת 2 במסגרת תא"ק 10824-12-08 בחשבון 179078.

בין הצדדים נחתם הסכם פשרה לפיו התחייבו המבקשים לשלם 314,745 ₪ ב-60 תשלומים חודשיים. סך של 165,000 ישולמו ב-30 תשלומים החל מיום 15.10.09 ויתרת סכום הפשרה היתה אמורה להיות משולמת מתאריך 15.4.12 ב-30 תשלומים נוספים, הא ותו לא. להסכם הפשרה ניתן תוקף של פסק דין. המבקשים הפרו את פסק הדין כאשר הפסיקו לשלם את התשלומים שנקבעו כבר לאחר ביצוע התשלום הראשון.

המשיב טוען שלא הפר את ההסכמות אליהן הגיעו הצדדים במסגרת פסק הדין לפיהן נדרש כטענת המבקשים לפתוח "חשבון מאוחד", לא המציא לו סילוקין ולא ביטל את רישום מבקשים 2-3 כבעלי החשבון, הנה לזות שפתיים מאחר והמשיב מעולם לא התחייב לכך.

לטענת המשיב, ביטל את רישום מבקשים 2-3 כבעלי החשבון במסגרת 14 הימים שנקבעו בפסק הדין.

לגבי לוח הסילוקין טוען המשיב, כי זה איננו נדרש מכיוון שסכום ההחזר החודשי נקבע בהסדר, 5500 ₪ לחודש ל-30 החודשים הראשונים ואילו את גובה ההחזר החודשי לגבי 30 התשלומים הנותרים ניתן לחשב בקלות כאשר סכום ההחזר, הקרן , התקופה והריבית ידועים מראש והמבקשת 2 היא מנהלת חשבונות.

המשיב טוען שהנו בגדר בעל דין שזכה ולכן הנו זכאי להנות מפרי זכייתו ללא דיחוי וללא עיכוב וכך גם לגבי זכותו לפנות להוצל"פ.

לטענת המשיב, תביעת המבקשים לפיצוי בגין נזקיהם איננה עילה לעיכוב הליכי הוצל"פ שננקטים כנגד המבקשים. לטענתו, המבקשים סומכים את בקשתם לעיכוב ביצוע על עיכוב ביצוע בתחום הערעור לפי חלק ד', פרק ל' סימן י' לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד-1984 אלא שהחוק איננו מכיר בהליך עיכוב ביצוע רק בשל תביעה נגדית תלויה ועומדת ובכל מקרה מדובר בתביעה שסיכוייה קלושים שכן היא מבוססת על "הסכמה" ( הגרשיים במקור ) שלא הייתה ולא נברא לשיטת המשיב ואין לה זכר בכתובים והיא פרי דמיונם של המבקשים כהגדרת המשיב.

גם לגבי "ההפרות" ( הגרשיים במקור ) הנטענות, טוען המשיב כי לא היו ולא נבראו וכי ביטל את רישומי המבקשים 2-3 כבעלי החשבון באופן רטרואקטיבי בתוך מסגרת הזמן שנקצבה בפסק הדין.

לגבי יכולת המבקשים להיפרע מהמשיב אם, במקרה זה תתקבל תביעתם, מכיוון שמדובר בתאגיד בנקאי וקיימת חזקה שיפרע כל חיוב שיוטל עליו, אם יוטל, אין מקום להורות על ביצוע פסק הדין.

המבקשים בתשובתם טוענים, שהמשיב התעלם מהתייחסות כב' השופטת פינצ'וק אלט להעדר מסמך בנק ישראל אשר נמצא היום במסמכי התיק. המשיב התעלם בתגובתו ולא נתן כל הסבר מדוע רק לאחר 3.5 שנים, במהלך חודש דצמבר ובסמוך לדיון ההוכחות שנקבע ליום 2.1.14 הגיש בקשה לעיקול נכסי המבקשים.

המבקשים מפנים לפרוטוקול הדיון מיום 8.9.09 בו מתועדת התייחסות נציג הבנק להגבלות שהוטלו על מבקשת 2 בבנק ישראל ודרישה שהמשיב יבטלן כחלק מהסכם הפשרה. עוד מפנים המבקשים לסעיף 4 להסכם הפשרה לפיו הוסכם כי צירוף מבקשים 1 ו-3 לחשבון המבקשת 2 יבוטל וכך יבוטל רטרואקטיבית צירופם לחשבון ותבוטל ההגבלה שהוטלה על המבקשים.