בוקצ'ין ואח' נ' חברת השטיח המעופף

החלטה

החלטה זו עניינה בקשת הנתבעת, כי בית המשפט יאריך, בדיעבד, את המועד לתשלום הוצאות בסך 750 ₪, אשר תשלומן לתובעים על ידה נקבע כתנאי לביטול פסק הדין, שניתן כנגדה בהעדר התייצבות.

ברקע הבקשה הנוכחית ניצבת השתלשלות העניינים כדלקמן:

הדיון בהליך התביעה הקטנה שבכותרת נקבע ליום 25.7.2010. נציג מטעם הנתבעת לא הופיע לדיון וזאת למרות שהודעה על קיום הדיון נמסרה לתובעת כדין. משכך, ולאחר המתנה, ניתן כנגד הנתבעת פסק דין בהעדר הגנה על מלוא סכום התביעה.

ביום 26.7.2010 הגישה התובעת בקשה לביטול פסק הדין, וכן בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין. בתאריך 28.7.2010 נדחתה הבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין.

ביום 11.11.2010 ניתנה החלטה בבקשה לביטול פסק הדין ולפיה, פסק הדין יבוטל בכפוף לתשלום הוצאות בסך 750 ₪ בתוך 20 ימים מיום מקבלת החלטה זו אצל הנתבעת.

בתאריך 20.12.2010 ולאחר שהנתבעת לא עמדה בתשלום כאמור, נקבע כי הבקשה לביטול פסק הדין נדחית, ופסק הדין יוותר על כנו.

בין לבין, גם התובעים הגישו פניה במכתב הנושא את התאריך 30.12.2010 וביקשו את תשלום סכום פסק הדין, שטרם שולם לידיהם.

סכום ההוצאות הועבר לתובעים על ידי הנתבעת רק בתאריך 11.1.2011 והוחזר לנתבעת בו ביום.

בבקשתה הנוכחית, טוענת הנתבעת, כי הכשל שגרם לאי כיבוד ההחלטה לביטול פסק הדין, נגרם עקב תקלה בהתנהלות אחד מעובדיה, שלא ביצע את המוטל עליו בשל עומס עבודה. כן חוזרת הנתבעת על טענותיה בדבר הנסיבות שהביאו לאי התייצבותה לדיון, וכן על כך שיש בידה טענות הגנה טובות.

לאחר עיון בטענות הנתבעת ובמכלול התנהלות העניינים בתיק עד כה, לא מצאתי מקום לבטל את החלטתי מיום 20.12.2010 בה נקבע, כאמור, כי עקב אי תשלום ההוצאות, עומד פסק הדין מיום 25.7.2010 בתוקפו.

זאת, מהטעמים הבאים, על משקלם המצטבר.

ראשית, משניתנה ההחלטה לביטול פסק הדין בכפוף לתשלום הוצאות התובעים בתוך 20 ימים, ולא שולם הסכום, פקע התנאי הקבוע בהחלטה, ופסק הדין נותר על כנו, כבר בשל כך, ולמעשה ללא הכרח במתן החלטה בעניין. ברע"א 83/01 טובה וייס נ' יוסף מרדכי פ"ד נה (3), 730 נקבע ע"י כב' המשנה לנשיא ש' לוין כי בית המשפט רשאי להתנות ביטול החלטה, בתשלום הוצאות ומוסיף: "משלא שולמו ההוצאות, היה מקום לראות את בקשת הביטול כנדחית ללא צורך בכל החלטה נוספת".

שנית, הנתבעת מיצתה לטעמי את זכותה לעתור לביטול פסק הדין, כאשר הגישה בעבר את בקשתה לבטל את פסק הדין ובקשתה נענתה, בכפוף לתשלום ההוצאות. הנתבעת לא מילאה אחר החלטת בית המשפט, לא שילמה ההוצאות במועד, לא ביקשה מראש וממילא לא קיבלה היתר להארכת מועד לצורך תשלום ההוצאות, ולפיכך, אין לה להלין אלא על עצמה ביחס לתוצאות התנהלותה זו, בוודאי כאשר מדובר בכשל חוזר ונשנה בהתנהלותה בהליך זה. ודוק: האפשרות לעתור לביטול פסק הדין כפוף לתשלום הוצאות איננה בלתי מוגבלת, ולא ניתן שוב ושוב 'להכשיר' כשלים בהתנהלות בעל דין בדרך של עתירות חוזרות, בדיעבד, לביטול פסק הדין. בעניין זה יוזכר, כי מדובר בביטול המצוי בשיקול דעתו של בית המשפט ולא בעתירה לביטול פסק הדין מן הצדק עקב אי מסירה או זימון כדין.

שלישית, אף הטעם הניצב בבסיס בקשתה הנוכחית של הנתבעת, לגופו, אינו מצדיק את אישור תשלום ההוצאות באיחור וביטול פסק הדין. שהרי, הנתבעת אינה טוענת כי לא קיבלה לידיה את ההחלטה לביטול פסק הדין על פסיקת ההוצאות שבה, אלא טוענת, כי עקב מחדל של אחד מעובדיה, לא שולמו ההוצאות שנפסקו בהחלטה לביטול פסק הדין.

הסבר זה אינו מניח את הדעת ולא די בו. מדובר במחדל חוזר מצד הנתבעת, וכמובן כי היה עליה לדאוג כי תקלה מסוג זה לא תתרחש אצלה, בוודאי לאחר שכבר נפלה תקלה משמעותית בעצם אי ההתייצבות לדיון ומתן פסק הדין כנגדה. בעניין זה אני סבורה, כי מבחן אובייקטיבי של התנהלות הנתבעת מלמד, כי הישנותם של מחדלי הנתבעת בהליך זה עולה לגדר זלזול בהליך השיפוטי, בבית המשפט ובתובעים, זלזול אשר לא הונחו כל טעמים מניחים את הדעת ביחס אליו ואשר אין הצדקה להבליג עליו בשנית, אף לא בכפוף לפסיקת הוצאות משפט פעם נוספת.

לעניין זה יפים הדברים שנאמרו בספרו של כב' השופט אורי גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה עשירית) בעמ' 373:

"כאשר התנהגות המבקש אינה רשלנית בלבד, אלא עולה היא כדי התעלמות מדעת מההליך המשפטי ומגלה יחס של זלזול כלפי חובתו כבעל דין, לא תמיד יוכל הוא לכפר על מחדליו בתשלום הוצאות (אפילו הראה סיכויי הצלחה)".

לסיכום: במקרה דנן, נוכח הטעמים שפורטו לעיל, ובהתחשב בכך שמדובר בהליך של תביעה קטנה, בסכומה של התביעה, בהטרחת התובעים שוב ושוב בפרשה זו עקב מחדלי הנתבעת, ובעיקר בעובדה, כי מדובר בכשלים חוזרים ונשנים בהתנהלות הנתבעת במסגרת הליך זה, אני סבורה, כאמור, כי אין הצדקה להיעתר לבקשה וכי 'תג המחיר' אשר בהותרת פסק הדין על כנו, הינו ראוי והולם בנסיבות העניין.

הבקשה נדחית. פסק הדין מיום 25.7.2010 נותר על כנו. הנתבעת תשלם סכומו לתובעים לאלתר.