בוקמינוב נ' חיימוביץ ואח'

פסק דין

רקע כללי וההליכים;

עניינה של תביעה זו בדרישת התובע לחיוב הנתבעים בתשלום סך של-100,000 ₪.

הנתבע מס' 1 (להלן: "אריה"), הינו בו זוגה של הנתבעת מס' 2 (להלן: "דינה") ובנו של הנתבע מס' 3 (להלן: "צבי"). אריה היה מנהלם, יחד עם צבי, של חברות שעסקו במכירת חומרי בניין, שמש גם כקבלן לשיפוצים והעסיק את התובע החל מחודש 12/01 ועד לפיטוריו בחודש 7/04.

נטען בכתב התביעה, כי אריה, תוך ניצול מרותו כמעסיק, אלץ את התובע להעביר לחזקתו ולשימוש בני ביתו, לרבות דינה, את רכבו של התובע מסוג מיצובישי. על אף העובדה, כך נטען, כי בשלב מאוחר יותר נחתם הסכם מכר בין התובע לבין דינה, בו צויין כי התובע מכר רכב זה לדינה ביום 19.8.04 תמורת תשלום סך של 39,000 ₪, ששולמו, כפי שצוין בהסכם, במזומן ( להלן: "ההסכם"), הרי תמורה זו מעולם לא שולמה לידי התובע. מכאן התובע עתר לחיוב נתבעים אלה בתשלום התמורה המוסכמת בצירוף הפרשי הצמדה וריבת, ובסה"כ כ-87,000 ₪. לא זו אף זו, נטען כי בפועל הרכב הועבר לחזקת הנתבעים הנ"ל זמן רב לפני חתימת ההסכם והעברת הבעלות שנעשתה ביום 22.4.04 . כאשר בתקופה זו בוצעו עבירות לרבות חניה שלא כדין, בגינם נשלחו לתובע דוחות תשלום רבים שלא שולמו ע"י הנתבעים. סך כל חובותיו של התובע לרשויות בגין הדוחות הנ"ל עומד על -12,000 נכון ליום הגשת התביעה.

התובע עתר לחיוב הנתבעים בתשלום הסכומים שלעיל וגם עוגמת נפש בסך של 30,000 ₪, אם כי ראה להעמיד את תביעתו על סך 100,000 ₪, וזאת לצורכי אגרה, כמצוין בכותרת התביעה.

בכתב ההגנה הנתבעים העלו מספר טענות חלופיות. נטען כי תביעה זו התיישנה, כי הנתבעים, באמצעות החברות שהעסיקו את התובע, ספקו לתובע חומרי בניה שבגינם לא שלם התובע מאומה. עוד נטען, כי הרכב נרכש ע"י הנתבע צבי, שהלך, זה מכבר, לעולמו ותמורתו שולמה במזומן כנקוב בהסכם.

ביחס לחובות בגין הדוחות, נטען בכתב ההגנה, כי העבירות שבעקבותיהן הונפקו דוחות אלו נעשו לפני מכירת הרכב והעברת החזקה והבעלות, מכאן דין טענה זו דחיה.

אלה היו בתמצית טענות הצדדים שהובאו בכתבי הטענות שהוגשו על ידם ומהם ניתן לסכם כי בפועל קיימות שתי מחלוקת עובדתיות עיקריות הטעונות הכרעה:

הראשונה: מועד העברת הרכב לשימוש הנתבעים או מי מהם, עובדה שלה חשיבות לעניין חובת הנתבעים לתשלום הקנסות שנקבעו בדוחות.

השנייה: שאלת תשלום התמורה המוסכמת לידי התובע.

בדיון שהתקיים בפניי ביום 14.3.12, הצדדים הגיעו לידי הסכמה דיונית כדלקמן:

" אנו מסכימים להצעת בית המשפט , לפיה התובע והנתבע מס' 1 יעברו בדיקת פוליגרף מכרעת. כפי שמוסכם, שני הצדדים יעברו אותה בדיקה שתתייחס לשני נושאים – הראשון, עניין תשלום הכספים לידי התובע בתמורה למכירת הרכב בהתאם לחוזה מיום 19/8/2004, השני לעניין מועד העברת הרכב בפועל, לידי הנתבעים או מי מהם.

מוסכם כי השאלות ינוסחו על ידי הבודק עצמו.

מוסכם גם כי במקרה ומי מהצדדים יצא דובר אמת והשני דובר שקר, אך ורק במקרה זה, תוצאות בדיקת הפוליגרף יכריעו את המחלוקות בתיק זה, אולם היה ויסתבר כי הבדיקות יראו כי שני הצדדים דוברי אמת או שניהם דוברי שקר, אזי העניין יוחזר לבית המשפט ויוכרע על ידו".

להסכמות אלה ניתן תוקף של החלטה והצדדים פנו למכון הפוליגרף. הן התובע והן אריה נבדקו וחוות הדעת של המכון הוגשו לתיק בית המשפט. מעיון בחוות הדעת עולה, כי התובע נמצא דובר אמת לעניין העובדה שהעביר את הרכב לשימוש הנתבעים מיד לאחר תחילת עבודתו, היינו בשלהי שנת 2001, וכי לא שולמה לידיו התמורה המוסכמת. עוד עלה, כי הנתבע אריה הינו דובר שקר בגרסתו הן לעניין תשלום התמורה וגם לעניין מועד קבלת הרכב מאת התובע.

על אף ההסדר אליו הגיעו הצדדים, אלא שהנתבעים לא השלימו עם תוצאות הפוליגרף ועמדו על חקירת הבודק. לבקשתם נקבע דיון ליום 4.2.13 שבמסגרתו נחקר בודק הפוליגרף, מר' רפי חגיגי, ובסוף הדיון הצדדים בקשו להגיש את סיכומיהם בכתב.

תמצית סיכומי הצדדים;

התובע הדגיש בסיכומיו, כי ההסדר הדיוני אליו הגיעו הצדדים, אשר קיבל תוקף של החלטה, הינו מחייב ובתור שכזה הרי המחלוקות העובדתיות שנטושו בין הצדדים הוכרעו בהתאם לתוצאות בדיקות הפוליגרף. כפי תוצאות אלו, התמורה מעולם לא שולמה לידי התובע, והחזקה ברכב הועברה לידי הנתבעים או מי מהם עם תחילת עבודת התובע, היינו בסוף שנת 2001, מועד הקודם לכל העבירות שבגינן הונפקו הדוחות והתובע חויב בקנסות. מכאן, כך נטען, על הנתבעים לשלם לתובע את התמורה המוסכמת ומלוא נזקיו והחובות בגין הקנסות.

התובע גם עמד בהרחבה על עוגמת הנפש שנגרמה לו. הוא טען, כי בעקבות התנערות הנתבעים מתשלום הקנסות, רישיונו עוכב לזמן ממושך והוא נאלץ לפקוד את משרדי עירית חיפה, עירית ת"א וחברת דרך ארץ כדי להביא לסילוק החובות שרבצו על שכמו על לא עוול בכפו.