בוקי נ' עירית טבריה

פסק דין

זוהי המרצת פתיחה שהגיש המבקש ועניינה חוב בסך של 38,873.20 ₪ נכון ליום 9.5.12 (להלן "החוב") שהמשיבה (להלן "העיריה") מבקשת לגבות ממנו, על פי פקודת המיסים (גביה).

המבקש עותר למתן פסק דין הצהרתי ולפיו הוא איננו חייב למשיבה את החוב והיא איננה רשאית לגבותו ממנה, וזאת משני טעמים:

האחד - מחמת התיישנות - המבקש טוען כי מקור החוב ביתרת ארנונה עד לשנת 2004, כאשר הפעם הראשונה שהוא קיבל דרישה לתשלום החוב הייתה ביום 9.5.2012, משמע - בחלוף תקופת ההתיישנות.

השני - המבקש טוען כי לגופו של עניין אין הוא חייב בחוב - המדובר בחיוב ארנונה בגין חנות הממוקמת ברחוב הגליל בטבריה (להלן "החנות"), כאשר מי שהחזיק בחנות, למשך מספר חודשים בלבד בשנת 2002, היו חברות שבבעלותו של המבקש ולא הוא. זאת ועוד, החנות מעולם לא שימשה כחנות בפועל אלא רק הוכשרה לכך ושימשה כמחסן בלבד.

העיריה, בתגובתה להמרצת הפתיחה, טוענת כי דין בקשתו של המבקש להידחות על הסף מחמת חוסר סמכות עניינית, שכן המתווה הדיוני המתאים להשגה על חיוב בארנונה הוא זה הקבוע בחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), התשל"ו – 1976 (להלן "חוק הערר") ולא הגשת המרצת פתיחה לבית המשפט, המהווה ניסיון פסול ליצור "מסלול עוקף" למתווה האמור.

לגופו של עניין טוענת העיריה, כי בסמוך לחודש מאי 2002 העביר המבקש למחלקת הגבייה שלה חוזה שכירות ולפיו הוא שוכר את החנות מהגב' לאה גולני (להלן "המשכירה") מיום 1.5.2002 ועד ליום 30.4.2004. ביום 18.9.2002 ערר המבקש על שומת הארנונה שהוצאה לו בגין החנות, שם הוא טען כי הוא לבדו מחזיק בחנות ועל כן ביקש להפריד את חיוב בארנונה בגין החנות מן החיוב בגין ביתו הפרטי ולא לחייב את אשתו בארנונה בגין החנות. ביום 10.8.2004 שלחה המשכירה, באמצעות עו"ד מקלנן, הודעה לעירייה בה נאמר שהמבקש עדיין מחזיק בחנות, בניגוד לדעתה, וכי היא פועלת לפנותו בתביעת פינוי שהגישה ביום 18.9.2003. בנסיבות אלה, לטענת העיריה, יש לדחות את טענת המבקש ולפיה חברות שבבעלותו ולא הוא, הן שהחזיקו בחנות.

העיריה טוענת כי המבקש פנה לבית המשפט בחוסר ניקיון כפיים והעלה טענות חסרות אחיזה במציאות שאינן מתיישבות עם העובדות להן הוא טען באותם הליכים קודמים, משמע - שהוא החזיק בחנות.

לטענת העיריה, המבקש לא שילם את תשלומי הארנונה בגין החנות וכי נכון ליום 6.11.12 עמד החוב על סך של 41,871 ₪. העיריה פעלה לאורך כל השנים לגבות את החוב ממנו ובכלל זה נקטה בהליכי גבייה רבים כגון עיקולי בנקים.

באשר לטענת ההתיישנות שהעלה המבקש - העיריה טוענת כי המבקש לא העלה טענה זו בהזדמנות הראשונה ולכל המאוחר במועד בו היא החלה לנקוט בהליכי גבייה נגדו. עוד טוענת העיריה כי במשך השנים מאז שנוצר החוב היא פעלה לגבייתו, הוציאה למבקש הודעות דרישה וביצעה פעולות אכיפה ומשכך, נעצר מרוץ ההתיישנות.

המבקש, בתגובתו לתגובת העיריה, טוען כי הוא לא השתהה בהגשת המרצת הפתיחה שכן רק ביום 9.5.12 נודע לו על דרישת העיריה לגביית החוב, כאשר המרצת הפתיחה הוגשה כבר ביום 7.6.12. המבקש טוען כי את דרישת התשלום שהעיריה שלחה לטענתה ביום 4.5.11 הוא לא קיבל, הואיל וזו נשלחה לתיבת דואר שכבר מיום 1.2.11 איננה ברשותו, כעולה מאישור רשות הדואר שצורף לתגובה.

באשר לתביעת הפינוי שהגישה המשכירה נגד המבקש - המבקש טוען כי ביום 16.11.2003 הוא הגיש בקשת רשות להתגונן נגד אותה תביעה וכי הדיון בה נקבע ליום 23.2.2004, אך דיון זה לא התקיים הואיל ועוד קודם לכן הגיעו הצדדים להסכם פשרה ולפיו המבקש פינה את החנות. מכתבו של ב"כ המשכירה מיום 10.8.2004, בו נטען כי המבקש עודנו מחזיק בחנות, נועד להטעות את העיריה שכן זמן רב לפני כן החנות נמסרה למשכירה.

המבקש טוען עוד כי כפי שעולה מן התצהיר שתמך בבקשת הרשות להתגונן שהגיש במסגרת תביעת הפינוי, הוא לא נהנה אפילו יום אחד מהחנות הואיל והוא קיבל נכס הרוס, ללא קירות ממשיים ולא מערכת חשמל.

דיון והכרעה

בדיון שהתקיים בפני ביום 6.2.13, הסכימו ב"כ הצדדים כי פסק הדין יינתן על סמך המסמכים שהוגשו לבית המשפט וסיכומים בכתב.

לאחר שעיינתי בכל המסמכים ובטענות הצדדים, שוכנעתי כי דין המרצת הפתיחה להידחות.

כאמור, המבקש מבסס את בקשתו על שני ראשים עיקריים: האחד עניינו טענות לגופו של החוב והשני הינו טענה להתיישנות החוב. אדון בטענות אלה על פי סדרן:

טענות המבקש לגוף החוב

המבקש טוען כי הוא איננו חייב בחוב הואיל והוא לא החזיק בחנות והואיל והחנות לא שימשה כחנות בפועל.

בעניין זה יש ממש בטענתה המקדמית של העיריה, ולפיה מקומן הראוי של טענות אלה איננו בפנייה לבית משפט בהמרצת פתיחה. סעיף 3(א) לחוק הערר קובע בזו הלשון: