בוסקילה נ' בן עטר ואח'

החלטה

מבוא

התובענה שלפניי הינה לתשלום סך 150,000 ₪ בגין הפרת הסכם ועשיית עושר ולא במשפט בקשר עם פעילות עסקית אשר התנהלה, כך לטענת התובעת, בין הצדדים.

ביום 28/8/11 הוגש כתב התביעה. בתיק זה התקיימו שני דיוני קדם משפט, דיון מיום 7/1/13 התקיים בפני כב' השופטת אורית חדד, והדיון מיום 3/11/13 התקיים בפניי.

יוער כי, בכתב התביעה טענה התובעת, כי הנתבע מס' 2 שימש כשותפו של הנתבע מס' 1 ובשל שותפות זו, הוגשה התביעה בגין הפרת ההסכם, כנגד שני הנתבעים. לאחר קיום ישיבת קדם משפט, ביום 3/11/13 הגישה התובעת הודעה על מחיקת התביעה כנגד הנתבע מס' 2. וביום 8/1/14 ניתנה החלטתי לפיה חויבה התובעת בהוצאות בסך 3,000 ₪ לטובת הנתבע 2.
משכך, עוסקת החלטה זו בנתבע 1 בלבד.

ביום 11/12/13 ניתנה החלטתי לפיה, על התובעת להגיש תצהירים מטעמה עד ליום 12/1/14.

משלא פעלה התובעת בהתאם להחלטתי זו, הוגשה ביום 16/1/14 על-ידי הנתבע 1 (להלן: "הנתבע") בקשה למחיקת התביעה. בהחלטתי מיום 16/1/14 העברתי הבקשה לתגובת התובעת עד ליום 23/1/14.

ביום 26/1/14 ומשלא נתקבלה טענת תגובת התובעת, הוגשה בקשה נוספת מטעם הנתבע למחיקת התביעה מחוסר מעש. באותו היום ניתנה החלטתי לפיה הוארך המועד לתגובת התובעת וזאת עד ליום 2/2/14.

ביום 2/2/14 הוגשה בקשה מטעם התובעת להארכת מועד למתן התגובה, ומשכך הוריתי על מתן אורכה עד ליום 6/2/14.

ביום 10/2/14, ובעקבות בקשה נוספת למחיקת התביעה, ומשחרף הארכת המועד לא נתקבלה תגובת התובעת, ניתנה החלטתי לפיה עקב התנהלות התובעת "יש לראות את התובעת כמי שזנחה את תביעתה" ומשכך הוריתי על מחיקת התביעה מחוסר מעש. במסגרת החלטתי זו, ניתנה רשות לנתבע להגיש עמדתו באשר לחיוב התובעת בהוצאות.

ביום 10/2/14 הגיש הנתבע תגובתו לפיה, מבוקש לפסוק הוצאות ושכ"ט בסך של 7,000 ₪.

דיון והכרעה

בבוא בית המשפט להכריע בשאלת ההוצאות עליו לתת את הדעת לנסיבות הספציפיות של כל תובענה ותובענה לגופה. כאמור בבג"צ 1946/07 סעיד אלעוברה נ' שר השיכון:

"...על שאלת החיוב בהוצאות להיבחן בכל מקרה על-פי נסיבותיו, בהתחשב, בין היתר, בצידוק שבהגשת העתירה מלכתחילה; בשאלה האם הגשת העתירה לקתה באי מיצוי הליכים או בשיהוי; האם העתירה הגשימה את מטרתה; מהו הסעד אותו קיבל העותר בפועל; וכן הסיבה בעטיה חזר בו יוזם ההליך מההליך אותו הגיש..."

נפסק בעבר חזור ושנה כי כאשר יוזם ההליך מבקש למחקו ללא קבלת הסעד המבוקש, הרי שעל-פני הדברים יש בכך כדי ללמד כי הגשת ההליך לא היתה מוצדקת מלכתחילה, והנטל על יוזם ההליך לסתור הנחה זו. בין היתר, עליו ליתן הסבר משכנע מדוע ויתר על קיום ההליך בלא שבא על סיפוקו ובלא למצות את ההליך השיפוטי (ועל כך ראה, בג"צ 7944/04 לוכסנבורג תרופות בע"מ נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 5.1.2005); בג"צ 738/99 הסוכנות היהודית לארץ ישראל נ' מינהל מקרקעי ישראל (לא פורסם, 9.7.2008); בג"צ 7812/06 בזק החברה הישראלית לתקשורת בע"מ נ' שר התקשורת (לא פורסם, 15.11.2009)).

בתיק זה התקיימו שני מועדי דיון, בא כוח הנתבע נדרש להתייצב בפני, להיערך ולהגיש כתב הגנה. התובעת, מנגד, לא פעלה בהתאם להחלטות בית המשפט בדבר הגשת תצהירים מטעמה, חרף מתן הארכות מועד רבות. התנהלות זו של התובעת עולה כדי זלזול, הן כלפי הנתבע ובא-כוחו והן כלפי החלטות בית המשפט.

יפים לעניין זה דבריו של כבוד השופט בדימוס שלמה לוין, במאמרו "חוק יסוד כבוד האדם וחרותו וסדרי הדין האזרחיים " הפרקליט מב (חוברת ג'), תחת הכותרת "שכר טרחת עורך דין":

"חוק היסוד מטיל גם על בית המשפט, כאחת מרשויות השלטון, את החובה לכבד את הזכויות שלפי חוק היסוד ומעתה, בהעדר נסיבות לסתור, ניתן לטעון ששלילת ההוצאות הממשיות, הסבירות מבעל דין שזכה בדינו מהווה פגיעה בזכות קניינו...".

לאור כל האמור, מצאתי לנכון לפסוק הוצאות לטובת הנתבע בסך כולל של 5,500 ₪ אשר ישולמו תוך 30 יום מהיום ואם לא, יישאו ריבית והצמדה, מהיום ועד התשלום בפועל.