בוסנה אברה נ' רוסטיקר יהודה ואח'

פסק דין

בפני תביעת נזקי גוף.

התובעת הינה עובדת נקיון שעבדה אצל צד ג' 1 (להלן: הישיבה). ביום 25.1.06 נפגעה התובעת, בעת שביציאתה משער הישיבה, שער חשמלי המופעל בשלט רחוק, סגר אותו הנתבע 1, ששימש כמאבטח במקום (להלן: המאבטח) בשוגג על גופה.

הנתבעת 2 היא חברת כח האדם והשמירה (להלן: המעבידה) אשר באמצעותה הועסק המאבטח בישיבה.

הצדדים הגיעו להסכמה לגבי סכום הנזק לתובעת.

המחלוקת היא על חלוקת האחריות לנזק בין הנתבעים לצדדי ג', והוסכם בין הצדדים כי יוגשו סיכומי הנתבעים וצדדי ג' בשאלה המשפטית שבמחלוקת, ללא שמיעת ראיות, כאשר התשתית העובדתית בבסיס ההכרעה תהא על פי התצהירים שהוגשו.

אין מחלוקת, כי התאונה ארעה עקב התרשלותו של המאבטח, שלא איפשר לתובעת – אותה כלל לא ראה מעמדת השמירה – לעבור בביטחה את השער, וגרם לסגירתו על גופה.

השאלה היא, מי משני מעבידיו של המאבטח הוא הנושא באחריות שילוחית למעשהו/מחדלו הרשלני של המאבטח, לפי סעיף 13 לפקודת הנזיקין, ואם שניהם – באיזו חלוקה יחסית ביניהם.

המעבידה טוענת, כי שימשה כ"מעביד כללי", האמון על העסקת העובד בפן המינהלי בלבד (משכורות ותנאים סוציאליים), ושולח את עובדיו לעבודה כשומרים/מאבטחים במקומות עבודה שונים, שם הם מקבלים הנחיות מקצועיות. במסגרת תפקידה כמעביד כללי, ובהתאם לחובתה על פי הדין, דאגה המעבידה למאבטח לסביבת עבודה בטוחה, פיקחה באופן תדיר (פעם ברבעון) באמצעות נציג מטעמה על העבודה המתבצעת עבור הישיבה, לרבות על תנאי העבודה, ושמרה על קשר רציף עם העובדים ועם הישיבה, עמה קיימה יחסי עבודה ממושכים והכירה אותה כסביבת עבודה בטוחה ומסודרת.

לעומת זאת, מתן ההנחיות לגבי אופן ביצוע העבודה וקביעת שיטות העבודה, נעשתה ע"י הישיבה, שהיא המעביד הספציפי שעבורו ואצלו בוצעה העבודה, ולה היתה השליטה המלאה על אופן ביצועה בשטח.

לטענת המעבידה, מתצהירי המאבטח ונועם לוי עולה, כי המאבטח הוסמך לשמש כמאבטח בישיבה ע"פ הקריטריונים שנקבעו במשטרת ישראל למאבטחים במוסדות חינוך. לאור כשירותו, הופנה לראיון אצל רכז הבטחון של הישיבה, וכן רואיין ע"י קב"ט המועצה האזורית חבל מודיעין. עם תחילת עבודתו, קיבל המאבטח תדריך והנחיות לגבי נוהלי העבודה ואופן ביצועה, מאת רכז הבטחון של הישיבה, אליו היה כפוף כממונה הישיר. כמו כן, המתקנים והכלים לביצוע העבודה הועמדו לרשותו ע"י הישיבה.

המעבידה טוענת, כי בהתאם לפסיקה, הטלת האחריות השילוחית על מעביד כללי או ספציפי, נגזרת ממידת שליטתו על הגורם לתאונה, ויכולתו למנוע א-פריורי את התאונה. חובתה של חברת כח האדם היא לבדוק אם מקום העבודה אליו היא שולחת את העובד הוא מקום בטיחותי ומסודר – כפי שעשתה המעבידה בפועל; ואולם, לא מתפקידה של חברת כח האדם, כמעבידה הכללית, לבדוק אם שיטת העבודה המונהגת במקום היא לקויה, ההנחיות אינן מספיק בטוחות, או שאין פיקוח מספיק על העובדים בעת ביצוע עבודתם.

כן טוענת המעבידה, כי הישיבה התרשלה בכך שאיפשרה כניסת ויציאת הולכי רגל דרך השער החשמלי, המיועד למעבר כלי רכב, שעה שהשער הידני שהיה מיועד להולכי רגל, היה סגור ונעול בשרשרת, בהתאם להנחיית גורם מוסמך מטעם הישיבה. זאת, כעולה מתצהיר המאבטח, המצהיר כי כך הונחה לעשות ופעל על פי ההנחיה, למרות שהתריע מספר פעמים על הסכנה הגלומה בכך להולכי הרגל.

הישיבה טוענת, כי אל למעבידה להציג את עצמה כ"חברת כח אדם" וכמעביד כללי בלבד, אלא מדובר בחברה שאוחזת ב"שני כובעים" – כחברת כח אדם וכחברת שמירה – כפי שמלמד שמה – ובמקרה דנן שימשה כחברת השמירה של הישיבה וסיפקה לה את המאבטח לביצוע עבודת שמירה ואבטחה, לאחר שבדקה אותו ומצאה כי הוא עונה לקריטריונים שנקבעו ע"י משטרת ישראל. המאבטח סופק כעובד מקצועי, כך שמתן ההנחיות המקצועיות למאבטח היה בסמכותה ובשליטתה של המעבידה.

הישיבה טוענת, כי העובדה שהמאבטח רואיין ע"י נציג הישיבה והיה כפוף בעבודתו להנחיות רכז הבטחון של הישיבה, אינה גורעת מחבותה של המעבידה, לתת למאבטח הוראות עבודה ולהדריכו בביצוע תפקידו באופן ראוי וסביר. על ההדרכה העיד גם המאבטח בתצהירו.

הישיבה טוענת, כי הוכח בתצהירו של מר לוי מטעם המעבידה, כי בביקוריו בישיבה מצא שסביבת העבודה בטיחותית והמתקנים תקינים, וכן ידוע לו שניתנו הדרכות והנחיות מטעם הישיבה לגבי אופן ביצוע העבודה ונהלי הבטיחות בה.

הישיבה טוענת, כי העובדה שניתנה על ידה הנחיה למאבטח, להכניס כלי רכב והולכי רגל דרך השער החשמלי בלבד, אינה מהווה סיכון בטיחותי להולכי הרגל, אלא יש בה כדי להגביר את הפיקוח על הנכנסים בשער.

עוד טוענת הישיבה, כי מבחינה פרוצדוראלית, מוגבלת המעבידה לעילות התביעה שכללה בהודעת צד ג', ועיון בהודעה מלמד כי ייחסה לישיבה אחריות רק בשל פעולותיה-היא, ולא אחריות שילוחית למעשיו של המאבטח, ועל כן אין לאפשר למעבידה להרחיב את חזית המחלוקת בסיכומים. על כך משיבה המעבידה, בהפנותה לסעיף 6.ד. להודעה, כי התייחסה מפורשות להיות הישיבה המעביד בפועל של המאבטח, ועל כן אחראי ע"פ דין למעשיו. בנקודה זו צודקת המעבידה בטענתה.

הישיבה טוענת, כי על המעבידה, כתובעת בהודעת צד ג', שעליה מוטל נטל ההוכחה, היה לצרף את הסכם ההתקשרות בינה לבין הישיבה, ואז ניתן היה לראות אם מדובר בהסכם למתן שירותי שמירה או בהסכם להספקת כח אדם בלבד, אך המעבידה נמנעה מלצרף את ההסכם, ועל כן לא עמדה בנטל הוכחת טענתה, כי שימשה כמעביד כללי גרידא. על כך משיבה המעבידה, כי מבדיקות שנערכו, עלה כי לא היה בין הצדדים הסכם בכתב, וגם הצדדים השלישיים הצהירו בתצהיר גילוי מסמכים מטעמם כי אין בידם הסכם כתוב לגבי ההתקשרות בין הצדדים. גם בנקודה זו איני רואה לקבל את טענת הישיבה, שכן לא הוכח קיומו של הסכם בכתב.

דיון