בונוק(עציר) נ' מדינת ישראל

החלטה

ערר זה הוגש על החלטה של ביהמ"ש קמא מיום 3.6.10 (כב' השופטת ל. צבר מבימ"ש השלום ברחובות), לעצור את העורר עד תום ההליכים נגדו.

מתברר כי כנגד העורר, עובד זר תאי, הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של פציעה, תקיפה חבלנית והחזקת סכין. במקביל הוגשה גם בקשה למעצרו עד תום ההליכים וביהמ"ש החליט לקבלה, לאחר ששמע את טיעוני הצדדים ועיין בחומר החקירה.

בא כוחו הנכבד של העורר שהגיש את הערר בשמו, פירט בצורה בהירה ומפורטת בעררו את כל טענותיו ולא רק זה אלא שצירף לערר פריטים ענייניים מתוך חומר הראיות, על מנת שיוכל להצדיק את עמדתו על פי החומר הזה, וכדי לאפשר גם לביהמ"ש לעיין בו, כדי לבחון את טענותיו.

בית המשפט קמא בהחלטתו סקר את חומר הראיות לכאורה, כולל את זה שצורף לערר, ולמרות שב"כ העורר טען גם שם את טיעוני הערר, דהיינו, כי התשתית הראייתית הקיימת בתיק זה נגועה בחולשה ממשית, שלא לומר כי אין כלל ראיות לכאורה להוכחת האשמות המיוחסות למרשו, לא קיבל את טיעוניו אלה, ואף לא את הטיעון לפיו איננה מתקיימת עילת מעצר, והורה לעצור את העורר עד תום ההליכים. ביהמ"ש איזכר את הראיות הקיימות וקבע כי ראיות אלה, אם תוכחנה במהלך המשפט, תבאנה, בסופו של יום, להרשעת העורר בכל העבירות שיוחסו לו.

בחנתי את האמור בערר המפורט והאזנתי קשב רב גם לטיעוניו של ב"כ העורר. נתתי לבי גם לטיעוני ב"כ המשיבה, וקיבלתי לעיוני גם את התעודה הרפואית הנוגעת למתלונן בתיק זה.

אכן המדובר בראיות לכאורה שצריך לבחון את משקלן המצטבר, שכן קשה להצביע על ראיה אחת מאלה הקיימות, היכולה, מכוחה העצמי שלה בלבד, להכריע את הכף לכיוון הנחת תשתית ראייתית מלאה למה שייחסה המדינה לעורר.

אין חולק כי המתלונן, היה בגילופין בשעת מעשה, ולא יכול היה למסור, מחמת מצבו, גרסה מלאה, שכן הסביר כי איננו זוכר מה היה במהלך ההתרחשות כולה, אך אישר כי קיים סכסוך קודם בינו לבין העורר, והכחיש גם כי היתה בכיסו סכין.

המשיב עצמו, שבא כוחו הנכבד טוען כי זו הראיה המרכזית בבסיס הגשת כתב האישום, אישר כי היה מאבק בינו לבין המתלונן שבמהלכו הוחלפו בין השניים מכות. הוא גם הצביע על סימן אדום בראשו כתוצאה מן ההתרחשות הזו.

הדו"ח הרפואי בעניינו של המתלונן מצביע על חבלות קשות שנגרמו לו, כולל פצע דקירה של סכין בירך ימין שלו.

עדים נוספים הם המעביד של השניים, וכן הפרמדיק שהוזעק למקום.

המעביד נקרא למקום בו שכב המתלונן על הארץ ומדמם, על ידי העורר. בעת שהגיע המעביד היתה נעוצה בירכו של המתלונן סכין, שהוצאה, כנראה, לאחר מכן מרגלו, שכן כאשר הפרמדיק הגיע אליו הסכין לא היתה נעוצה עוד בירך.

עובדה נוספת, שאיננה שנויה במחלוקת, היא כי המתלונן והעורר היו השניים היחידים שנכחו במקום.

כבר בבית המשפט קמא טען ב"כ העורר, כי קיימת אפשרות שהמתלונן נדקר מעצמו בסכין, שהיתה בכיסו. עוד טען כי אין בידי המדינה ראיה על הימצאות טביעות אצבע על גבי הסכין. לדעתו, בהיבט הכולל של בחינת התשתית הראייתית, כפי שכבר אמרתי, אין זו תשתית המספיקה כדי הוכחת העבירות שבהן מדובר, ועל כן לא רק שלא הוכחה קיומה של עילת מעצר אלא שלא היה מקום להוראתו של ביהמ"ש קמא לעצור את העורר עד תום ההליכים. על כן, עתר לשחררו מהמעצר לאלתר.

ב"כ המשיבה תמך במה שנאמר על ידי ביהמ"ש קמא.

בחנתי גם אני את מה שקבע ביהמ"ש קמא, תוך עיון באמור בערר, בטיעונים ובראיות שהציג ב"כ העורר.

אין המדובר בתשתית ראייתית לכאורית שגרתית. אין בנמצא עדות ישירה על כך שהעורר דקר את המתלונן בסכין, ואין גם הוכחה מדעית מתוך בחינת הסכין עצמה, על כך שהעורר אחז או נגע בסכין.

יחד עם זאת, התשתית הראייתית, המבוססת בחלקה, על הודאת העורר בעובדות מסוימות, בחלקה על ראיות שמפי המעביד והפרמדיק, ובחלקה האחר, בגדר של מסקנות שיש להסיקן, באורח סביר, מראיות אלה ומראיות נסיבתיות.

ביהמ"ש קמא נתן לבו למארג הזה, כפי שהזכרתי, ואנוכי סבור כמותו כי התשתית הראייתית הקיימת, על רכיביה השונים, מבססת אפשרות סבירה לפיה יורשע העורר בעבירות שיוחסו לו.

אינני סבור כי המדובר בתשתית ראייתית הנגועה בחולשה ממשית, לא כל שכן כי זו תשתית שאין בה כלל ראיות לכאורה בעבירות האלה שהעורר הואשם בהן.