בולטון נ' ירוחם ואח'

החלטה

1.בבקשת רשות הערעור שבכותרת מלין המבקש כנגד החלטת בימ"ש השלום בצפת (כב' השופט א. גולדקורן, ה"פ 12851-06-12 מיום 30/12/2012) במסגרתה דחה בימ"ש קמא את בקשת המבקש כאן, אשר עיקרה מתן צו מניעה זמני שיאסור על המשיבים ואחרים לבצע כל דיספוזיציה בזכויות המשיבים 2+3 בנחלה 23 במושב מרון, זכויות שלטענת המבקש נרכשו על ידו (להלן" "החלטת בימ"ש קמא").

2.לצורך החלטה זו עיינתי במכלול הטיעונים וכתבי הטענות שהוצגו בפני בימ"ש קמא, בגרסאות ובראיות לכאורה שהוצגו לרבות בפרוטוקול הדיון, בהחלטת בימ"ש קמא ובטענות המבקש בבר"ע שבפניי.

3.לאחר עיון, בחינה ואיזון ובתואם להוראת תקנה 406(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, ראיתי כי דין הבקשה שבפניי להידחות, זאת מבלי שנצרכתי לקבל תשובת המשיבים טרם החלטה.

4.אקדים כי לאחר בחינה נוכחתי שקביעת בימ"ש קמא לפיה הוכיח המבקש עילה לכאורה לתביעתו, אם כי בצורה דחוקה, עושה חסד עם המבקש, כאשר גם קביעה מחמירה יותר עם המבקש, היתה עומדת במבחן ערעור זה.

על כל פנים ובפרט בהינתן יחסי הגומלין החלים בין התנאים העיקריים הדרושים להוכחת זכאות לסעד זמני, באופן שככל שמתקשה מבקש לבסס קיומה לכאורה של עילת תביעה תגדל הדרישה לענין מאזן הנוחות ולהפך, נוכחתי כי צדק בימ"ש קמא בקביעתו שהמבקש לא עמד בנטל המוטל עליו ודחה את בקשתו לסעד זמני.

5.מבלי להתיימר למצות את מכלול הנימוקים והשיקולים בענייננו אפרט כדלקמן:

6.הטענות והראיות לכאורה אשר הוצגו מטעם המבקש לשאלת כריתתו של הסכם מכר מחייב תקף, מול חווה ויורם היו דלות ביותר, בהשוואה למתחייב אף לשלב זה של ההליך;

העובדה שההסכם בכתב, אשר נטען ע"י המבקש כי נחתם - לא הוצג, כאשר אף התשתית העובדתית בענין הוצגה ע"י המבקש מאוד במעורפל, פועלים לחובת המבקש.

מאידך גם אם נכון לבחון ההתקשרות כהתקשרות בעל פה (אם אפשרית, בכפוף למהות הזכויות שבדיון) היה בכך להטיל על המבקש נטל הוכחה כבד יותר.

סימני השאלה בסוגיות המסוימות של ההתקשרות הנטענת (לרבות על תנאיה השונים והרלבנטיים לנחלה במושב), קיומם של תנאים מתלים (צו המניעה) ומפסיקים (הסכמת מינהל/מושב סוכנות להתקשרות) ואשר לכאורה גם לא באו על פתרונם תוך זמן סביר כמתחייב, פועלים גם הם לחובת המבקש.

הנתונים לפיהם העסקה הנטענת לא דווחה לרשויות, לא נעשו כל פעולות לקידומה, גם לגרסת המבקש (דוגמת פניה למושב/למינהל לקבל הסכמתם), כמו גם העובדה שלא שולמה כל תמורה ממשית המתיישבת עם היקף ההתקשרות הנטענת (400,000 דולר), מלבד שהם משליכים על משקל הטענה בדבר כריתת הסכם מכר מחייב, הם גם מעקרים את משקל הראיות לכאורה מעצם העובדה שהמבקש מחזיק שנים בנכס, כאשר החזקה זו, על בסיס המפורט והנטען, יכולה להתיישב לא פחות עם השכרת הנכס כטענת חוה ירוחם.

7.המבקש כשל בהצגת ראיות לכאורה, הדרושים ,גם לשלב זה של ההליך, להוכחת טענתו כי מי שהתקשר עמו היה מוסמך לחייב את ירוחם ירוחם.

הדברים מתחדדים משאישר המבקש כי עובר להתקשרות ראה את הסכם הגירושין וידע על צו המניעה של ירוחם.

רואה לציין כי צו המניעה על תכולתו לרבות בהקשר לטענות ירוחם, כמו גם תנאי הסכם הגירושין בנושא המכירה, כשלעצמם, מעמידים בספק את סמכותה של חוה בזמנים הרלבנטיים למכור את הנכס, ואפילו היה מוכיח המבקש כי חוה היתה נכונה למסור לו זכויות.

[אוסיף כי אינני שותף לטענת ב"כ המבקש לפיה יש לראות במינוי כונס הכנסים בתביעת עזרא לצורך מכירת הנכס כעומדת בסתירה לצו המניעה שהוציא ירוחם, על האינטרסים והשיקולים השונים מצד ירוחם בענין].

מעמדם של צדדי ג' (עזרה וצברי) המצטברים לכל סימני השאלה לעיל באשר לתוקף ההתקשרות מבססים הנחה עובדתית ומשפטית כי לכל היותר תעמוד למבקש תביעה לתרופות כספיות כלפי אלו שלטענתו התקשר מולם, להבדיל מתביעה לאכיפת הסכם המכר הנטען על ידו.

8.על יסוד המפורט ובהקשר ל"מקבילית הכוחות" עליה פירט בימ"ש קמא, היה גם לבחון את שאלת מאזן הנוחות;

המבקש ידע או היה צריך לדעת שהעסקה לה טען תלויה בתנאים מתלים ומפסיקים ממשיים. כמפורט יש בסיס להנחה לפיה מאזן הנוחות צריך להיבחן בראיה של זכות לתביעה כספית, על הנגזר מאלה.

המבקש לא שילם כל תמורה ממשית ולא דיווח על העסקה.