בולדו ואח' נ' בית זרע ואח'

בפני

כב' השופטת רים נדאף

התובעים/המשיבים

1. מרים בולדו

2. עמיצור בולדו

נגד

הנתבע/המבקש

קיבוץ בית זרע

החלטה

1.בפניי בקשה לדחיית התביעה על הסף על פי תקנות 100 ו 101 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984.

2.הנתבע טוען כי יש לדחות את התביעה על הסף מאחר והתובעים לא טרחו למצות עד תום את ההליכים שהתנהלו בינם לבין הקיבוץ, שכן הם כלל לא ערעור על החלטת צוות חלף הדירות בפני האסיפה הכללית, כנדרש על פי סעיף 111 לתקנון הקיבוץ. כן טוען הנתבע כי התובעים כלל לא פנו לאסיפה הכללית של הקיבוץ אלא פנו ישירות לבית המשפט בבקשה להתערבותו בהחלטות פנימיות של מוסדות הניהול בקיבוץ, ובתוך כל דילגו על החובה המוטלת עליהם לפנות ראשית בערעור לאסיפה הכללית בקיבוץ .

3.הנתבע טוען כי מעיון במסמכים ובתכתובות שצורפו לכתב התביעה עולה כי התובעים לא ערערו לאסיפה הכללית, ובעצם לא עמדו בחובתם למצות הליכים במסגרת הקבועה בתקנון הקיבוץ .

4.בנוסף טוען הנתבע כי התביעה הוגשה אף לאחר שקיבלו לידיהם את פסק דינו של בית המשפט מיום 01.03.07 בת"א 1763/02 (שלום טבריה) קיבוץ בית זרע נ' עמיצור בולדו, ובו הודגש במפורש כי את טענותיהם נגד החלטת מוסדות הקיבוץ לעניין הקצאת דירת קבע חדשה יש להפנות במסגרת ערעור לאסיפה הכללית של הקיבוץ.

5.עוד טוען הנתבע כי יש לדחות את התביעה מאחר ובית המשפט נוטה שלא להתערב בהחלטות פנימיות של הקיבוץ, כשהתביעה שבכותרת נמנית על אותם מקרים בהם ראוי לא להתערב בהחלטות פנימיות של הקיבוץ, נוכח אי מיצוי ההליכים בפני מוסדות הקיבוץ, ובכלל זאת בפני האסיפה הכללית בקיבוץ, וכן לנוכח העובדה כי לא מדובר בסוג של החלטה אשר יש בה משום הצדקה להתערבות שכזו, וזאת כאמור בד בבד עם היות החלטת הקיבוץ בעניין התובעים הוגנת, נטולת פניות, ומבוססת היטב על רקע נסיבות המקרה, ובדגש על ההסכם התקף בין הצדדים.

6.בנוסף טוען הנתבע כי יש לדחות את התביעה על הסף מחמת השתק עילה והשתק פלוגתא. לטענתו, בתביעה הכספית שהתנהלה בין הצדדים בין השנים 2002-2007 ואשר הסתיימה בפסק דין מיום 01.03.07 העלה תובע מס' 2 טענות זהות לטענות המועלות במסגרת התביעה דנן, לרבות טענות בדבר הפליה מול חברי קיבוץ אחרים בהקצאת דירת קבע חדשה על פי תקנון השיכון, וכן טענות לעניין חובת הקיבוץ לשפץ את דירתו.

7.לטענתו כל טענות ההפליה וחובת הקיבוץ לממן שיפוץ דירתו, נדחו לגופו של עניין לאחר שבית המשפט בחן אותם לעומק, ונקבע כי כלל לא נמצאה הוראה בתקנון המחייבת את הקיבות לשפץ את דירות החברים. לאור האמור, מנועים התובעים מלהעלות טענות אלו בשנית מחמת השתק פלוגתא והשתק עילה.

8.בנוסף טוען הקיבוץ כי התובעים פנו לבית המשפט בחוסר ניקיון כפיים וחוסר תום לב, תוך הסתרת עובדות מהותיות מבית המשפט לפיהן היות בני הזוג בן בסט, אלו אשר להם הוקצתה דירת לאה אסא, זה מכבר קודמים להם בסדר הקדימויות, בניגוד למצג שהציגו בכתב התביעה כאילו אין בנמצא חברי קיבוץ בעלי ניקוד וותק גבוה יותר. מצג זה נדחה ע"י בית המשפט לגופו של עניין בהחלטה מיום 21.03.11. כן הסתירו התובעים מבית המשפט את העובדה שכבר מימשו את זכותם החד פעמית למעבר לדירת קבע חדשה בקיבוץ.

9.עוד טוען הקיבוץ כי יש למחוק את התביעה מחמת היעדר עילה בשל קיומו של הסכם מחייב בין הצדדים, כשאין כל מחלוקת כי נחתם ביניהם הסכם ספציפי ומפורט ביום 21.10.09 לפיו קבלו התובעים לרשותם את הדירה הממוקמת מתחת לדירתם הקבועה, וביחד שתי דירות אלו ישמשו כדירת הקבע החדשה שלהם, אשר אף תרשם בעתיד על שמם במסגרת הליך שיוך דירות עתידי שיחול בקיבוץ.

10.הנתבע טוען כי הסכמת הצדדים על הקצאת דירת הקוטג' לתובעים מבטלת את ההבטחה הקודמת הנטענת בכתב התביעה להקצאת דירת לאה ואסא לרשותם, באופן שאינה יכולה לחייב עוד את הנתבע.

11.עוד טוען הנתבע כי טענת התובעים לפיה הבינו כי הנתבע יישא בעלויות איחוד הדירות הינה טענה בעלמא, אשר נולדה לצרכי המשפט גרידא, מקום שהיא מועלית בפעם הראשונה במסגרת כתב התביעה ולא מוזכרת ולו ברמז בכל התכתובות שצירפו התובעים לכתב התביעה. כמו כן, טענה זו עומדת בניגוד מוחלט ללשונו המפורשת של ההסכם בכתב, המגבילה את גובה ההשתתפות של הקיבוץ בשיפוץ תשתיות לסך של עד 20,000 ₪ בלבד, וכן שכל השקעה מעבר לכך תהיה על חשבון התובעים.