בוכשטב נ' המוסד לביטוח לאומי

פסק דין

1.בפניי ערעור שהוגש כנגד החלטת הועדה הרפואית לעררים מ- 25.12.12 ביחס לתביעה לצרוף נכויות בגין פ"ע מ- 15.6.04 ומ- 6.11.05 ("הועדה").

המערער, עו"ד עצמאי, נפגע ב- 15.6.04 בת.ד. שהוכרה כפ"ע ונקבעה לו נכות בשעור 19% לצמיתות מ- 26.7.04 (10% לפי סעיף 37 (5)(א); 10% לפי סעיף 20 (5)(א) I לתוספת לתקנות; ועדה מ- 4.12.05; "פגיעה ראשונה").

ביום 6.11.05 נפגע בת.ד. נוספת ואף היא הוכרה כפ"ע ונקבעה לו נכות בשעור 5% לצמיתות (מ- 12.1.06 לפי סעיף 37(7) א' לתקנות; "פגיעה שניה").

ביום 16.1.08 הגיש המערער תביעה לצרוף נכויות (סעיף 121 לחוק ותקנה 12).

בהתאם להודעת המשיב, ניתן פס"ד המאשר צרוף נכויות.

לאחר פס"ד בערעור שהוגש, ניתן פס"ד ביום 21.10.12 בעקבותיו התכנסה הועדה.

עיקר נימוקי המערער:

בתי הדין קבעו כי לתכלית הצירוף הדגש על קיום התנאי שבסעיף 12(2) לקצבה במקום מענק (ופחות הדרישה שבתקנה 12(1) (דב"ע שם/0-132 חיים אדלר; מא- 0-147 קרטנשטיין; בל (נצ) 12365-09-11 אבו שהאב; עב"ל 1288/04 יוסף טננבאום).

העיקרון המנחה בפסיקה שאין להבחין בין 2 נפגעים שהאחד נפגע בפ"ע אחת והשני ב- 2 פ"ע.

בענין טננבאום נקבע כי יש ליתן פרשנות ליברליות לתנאי הראשון ולפיו נדרשת פגיעה ניכרת בכושר ההשתכרות ולאו דוקא ירידה של 50% בשכר או יותר, מה גם שלמערער נקבעה ירידת הכנסה של 50% לפחות, כפי שאושר בפסה"ד. משנקבע בפ"ע הראשונה נכות של 19% ובשניה 5% – צרוף הנכויות יביא לנכות בשעור 23%, בגינה יהיה זכאי לקצבה (כתכלית סעיף 121 לחוק).

בדחותה הצירוף, הועדה מנמקת כי לא מצאה הסבר רפואי הגיוני להגדלה ע"י הנכויות המצטברות בהתחשב במקצוע המערער לירידה בהכנסותיו – החלטה שדינה להתבטל בשל עקרון השוויון, ומביאה לתוצאה מפלה, שרירותית ובלתי צודקת (מול מי שנפגע בפ"ע אחת).

הנמקת הועדה משמעה דרישה לקש"ס, כתנאי לצירוף, שההצטברות הביאה לירידה ניכרת בהכנסות בשעור 50% לפחות – במנוגד לעניין טננבאום.

בענין קרטנשטיין נקבע כי נדרש קשר של "עקב" (כחוק) בעוד שהועדה הפעילה מבחן של קש"ס של תוצאה (בלעדי) – בנגוד לדין.

דרישה לקיים הסבר מדעי שיסביר ירידה בהכנסות של 50% לפחות לנפגע שלו % נמוכים – מאיינת האפשרות לצירוף.

עצם הירידה בהשתכרות "(50% לפחות!)" מעיד על הירידה בכושר ההשתכרות.

הועדה קבעה "בהתחשב במקצועו" לא נימקה ולא הסבירה מדוע סבורה היא כך והתעלמה לחלוטין מדבריו בפניה, המדברים בעד עצמם.

עובר לפ"ע הראשונה היה המערער שותף במשרד עו"ד בתחום ליטיגציה ולאחריה וגם לאחר הפ"ע השניה עבר לעבוד מהבית בהקף חלקי מחמת מצבו הרפואי והשלכתן המצטברת של הנכויות.

משאינו יכול לבטל הופעה בבימ"ש (בשונה מפגישה עם לקוח) אם אינו מרגיש טוב ומשמתקשה הוא בנסיעות ארוכות, ואף נתקף הוא לעיתים במיגרנה (פ"ע ראשונה) יחד עם כאב גב (פ"ע שניה) – ואם זו לא פגיעה בכושר ההשתכרות, אין לדעת פגיעה בכושר ההשתכרות מהי.

הועדה אף לא התייחסה לחוו"ד ד"ר שלמה משה, הגם שנדרשה בפסה"ד להתייחס אליה במפורט ובמנומק (דב"ע לב/ 0-120 צבי מנחם; דב"ע מג/ 01-1356 לביא) וכמידת ההנמקה שבחווה"ד (דב"ע לד/ 0-258 הניג), כשד"ר משה הסביר מדוע השפעת הנכויות היא מצטברת (אדטיבית).