בוכריס נ' איי.די.איי. חברה לביטוח בע"מ

פסק דין

מחלוקת בין הצדדים – מהו המניע למסירת מידע כוזב, האם להוציא כספים שלא כדין מחברת הביטוח, כטענת המבטחת, או בשל החשש לשלילת רישיון הנהיגה וללא קשר לחברת הביטוח, כטענת התובעת. במסגרת פסק הדין תיבחן תחולתו של סעיף 25 לחוק חוזה ביטוח, התשמ"א -1981 (להלן: "חוק חוזה ביטוח") על המקרה שבפני.

התובעת הייתה בכל הזמנים הרלוונטיים לתביעה, הבעלים של הרכב מסוג מאזדה 6 אקסקיוטיב, מ.ר. 24-483-71  (להלן: "הרכב"). הנתבעת היא חברת ביטוח אשר ביטחה את הרכב בפוליסת ביטוח מקיף, הכוללת כיסוי לכל נהג מעל גיל 24 (להלן: "המבטחת"). ביום 18/11/11 סמוך לשעה 01:00 נהג ליאור בוכריס - בן התובעת ברכב (להלן: "הנהג" ו/או "הבן") במהלך הנסיעה סמוך לצומת מעוז סטה הרכב לשוליים והתנגש בתמרור (להלן: "התאונה"). בגין התאונה נגרם לרכב נזק אובדן כללי (total lose). ערך הרכב על פי מחירון לוי – יצחק במועד התאונה עמד על סך של 125,400 ₪. המבטחת סירבה לשלם לתובעת תגמולי ביטוח במכתב הדחייה נטען "לא שוכנענו בזהות הנהג בעת האירוע כפי שנמסרו על ידו".

אין מחלוקת כי האם, בעלה והבן מסרו מידע כוזב למבטחת. הבן, מי שנהג ברכב בזמן התאונה, התקשר לנתבעת והודיע לה כי האם היא זו שנהגה ברכב, סונוורה, ירדה לשוליים ופגעה בתמרור. ביום 28/11/11 התקבל אצל הנתבעת טופס "רישום פרטי תאונה", שם נכתב כי האם היא זו שנהגה ברכב בזמן התאונה. לחוקר מטעם הנתבעת סיפרו האם, בעלה והבן כי האם היא זו שנהגה ברכב בעת התאונה. כל אחד מהם מסר כי האם נהגה ברכב לבדה, עשתה תאונה עצמית בסביבות השעה 02:00 בדרכה לאסוף את הבן מפאב אליו יצא לבלות עם חברים. לאחר חקירת התובעת נחקר הבן אשר טען כי שהה במועדון, התקשר להוריו שיבואו לאסוף אותו, אביו שלח את אמו לאסוף אותו ובדרכה אליו היא ירדה לתעלה ופגעה בשני שלטים. לשאלת החוקר, מדוע הוא (הבן) לא נהג ברכב, השיב כי מאחר ושתה ולא רצה ש "יתפסו" אותו.

רק בחלוף שלושה חודשים מיום התאונה- ביום הגשת התביעה (05/02/14), מצהירה התובעת לראשונה כי לא היא זו שנהגה ברכב אלא הבן. אין חולק כי התובעת בדתה גרסתה. אין חולק כי לגרסת השקר היו שותפים בעלה ובנה, הנהג. אין חולק כי התובעת הייתה מודעת לעובדה כי מסרה עובדות שקריות. המחלוקת התמקדה בשאלה האם היסוד השלישי המצטבר בסעיף 25 לחוק חוזה ביטוח, קרי, כוונה להוציא כספים שלא כדין על יסוד העובדות הכוזבות.

טענות התובעת

1.לטענת התובעת המידע הכוזב שמסרה, אינו שולל את הכיסוי הביטוחי ולפיכך על המבטחת לשלם את תגמולי הביטוח. במכתב הדחייה ששלחה המבטחת, נטען כי סיבת הדחייה היא כי המובטח לא קיים את חובותיו לפי סעיפים 22-23 לחוק חוזה ביטוח ולפיכך פטורה המבטחת מחבות לפי סעיף 24 לחוק חוזה ביטוח. לטענת התובעת לא חל כל שינוי בין גרסת המבטחת ביום מכתב הדחייה (16/01/12) לבין כתב ההגנה שהוגש כחודש לאחר מכן (13/03/12). דו"ח החקירה הבודד הינו מיום 24/12/11 שנערך לפני מכתב הדחייה. בדו"ח החקירה, הועלתה מפורשות המסקנה כי הבן נהג ברכב ואילו במכתב הדחייה נכתב "לא שוכנענו בדבר זהות הנהג בעת האירוע", כפי שנמסרו על ידו. חוקר הנתבעת העיד כי מסקנות דו"ח החקירה היו שהנהג ברכב היה הבן, וזה היה החשד המרכזי שלו ושל חוקר נוסף וכחלק מ"תרגיל חקירה", כך אמרו לבעלה של התובעת (עמוד 21 שורות 7-10, עמוד 23 שורות 13-14, 28-29 ועמוד 24 שורות 15-18). מכאן טוענת התובעת, לא התגלתה כל טענה חדשה לאחר משלוח מכתב הדחייה ודי בכך כדי להגיע למסקנה כי לא חל סעיף 25 לחוק חוזה ביטוח. התובעת טוענת כי גרסת המבטחת כי רק עם הגשת התביעה נודעה לה הגרסה העובדתית כי הבן הוא זה שנהג ברכב בעת התאונה, אינה מדויקת בלשון המעטה וזאת נוכח סעיף 6 לכתב ההגנה, "... גילתה הנתבעת את אשר באמת התרחש באירוע התאונה ואת זהות המעורבים בה". היינו, המבטחת גילתה את זהות הנהג בדו"ח החקירה, אך לא טענה לסעיף 25 לחוק חוזה ביטוח עד לכתב הגנתה. מכאן ועל לפי הנחיות המפקח על הביטוח והפסיקה הנרחבת בעניין זה, הרי שיש למחוק את כל סעיפי ההגנה הנוגעים לסעיף 25 לחוק חוזה ביטוח.

2.לחילופין, טוענת התובעת, כי המידע הכוזב שמסרה התובעת בדבר זהות הנוהג, אין בו כדי לשלול את הכיסוי הביטוחי בפוליסת הביטוח. התובעת הודתה כי מסרה למבטחת מידע כוזב (סעיף 5.3 לכתב התביעה), המצג הכוזב לא נמסר כדי לקבל תגמולי ביטוח שכן לרכב היה ביטוח לכל נהג מעל גיל 24, לרבות לבן.

3.תחולת סעיף 25 לחוק חוזה ביטוח? לטענת התובעת, תנאי סעיף 25 לחוק חוזה ביטוח לא חלים במקרה דנן. נקבע כי יש צורך להוכיח שלושה יסודות מצטברים להוכחת "כוונת מרמה" – מסירה עובדות בלתי נכונות או כוזבות (התקיים בענייננו), מודעות של המבוטח לאי נכונות או לכזב של העובדות שנמסרו (גם התקיים בענייננו) ו-כוונה להוציא כספים על יסוד העובדות הבלתי נכונות (לא התקיים בענייננו). מאחר והיסוד השלישי לא התקיים –הרי המידע הכוזב אינו משפיע במאום על הכיסוי הביטוחי שהרי המבטחת קיבלה פרמיה מלאה ומוגדלת בשל פוליסת ביטוח מקיף הכוללת כיסוי לכל נהג מעל גיל 24, והנהג חוסה תחת תנאי הפוליסה.

ההלכה שנקבעה ברע"א 9215/10 יצחק פלדמן נ' הפניקס ("להלן: "הלכת פלדמן") מחזקת את המסקנה כי דין התביעה להתקבל- סעיף 25 לחוק חוזה ביטוח לא חל במקרה דנן. התובעת מפנה לסעיף 8 לפסק הדין, שם קובע השופט ריבלין כי "מקום בו הפרטים הכוזבים נמסרו ממניע שאינו קשור לתנאי חבות המבוטח על פי הפוליסה – לא יהיה מקום לפטור את המבטחת..." בסעיף 9 לפסק הדין, קובע השופט ריבלין כי "הנטל להוכיח את שלושת יסודות סעיף 25 לרבות כוונת המרמה מוטל על המבטחת כמי שטוענת לפטור מאחריות ביטוחית מאחר ומדובר בהטלת "סטיגמה של ביצוע עבירה פלילית" ומאחר שמדובר בתוצאה קשה ומרחיקת לכת של שלילת תגמולי ביטוח מהמבטחת - דרושות ראיות כבדות משקל להוכחת כוונת המרמה. יחד עם זאת מקום בו הוכיחה המבטחת את התקיימותם של שני היסודות הראשונים לאמור – מסירת עובדות בלתי נכונות וכי המבוטח עשה זאת ביודעין – יש לראות במבטחת כמי שהוכיחה לכאורה את כוונת המרמה והנטל עובר אל המבוטח שיצטרך להציג את המניע לכך שמסר פרטים כוזבים ולגלות את העובדות הנכונות. מקום בו גילה המבוטח את העובדות הנכונות או שאלו התגלו במהלך המשפט יקבע על פי עובדות אלה אם העובדות הכוזבות נמסרו מתוך כוונה להוציא כספים מחברת הביטוח או שמא הוצגו מתוך מניע שאין לו קשר לכוונת מרמה כזו...", כן מפנה התובעת לסעיף 10 לפסק הדין. שם – בהלכת פלדמן – נמנע המבוטח במספר הזדמנויות מלמסור פרטים אודות זהות הנהג בשני גלגולים בבית משפט השלום ולכן קבע בית המשפט כי במקרה כזה שהעובדות ידועות רק לו וכי אפשר שעובדות אלה היו אף פוטרות מחבות (סעיף 60 לפסק הדין) יש לאשר כי עמדה המשיבה בנטל להוכחת כוונה המרמה. לטענת התובעת , כב' השופט ריבלין אינו דורש בפסק הדין כי המניע יימסר בתחילת ההליך אלא במהלך המשפט.

4.המניעים למסירת זהות הנהג

התאונה ארעה בשעה 01:30 בבוקר, כאשר הבן היה בדרך לבילוי במועדון יחד עם חברתו.

הרכב סטה לשוליים, התנגש בתמרור ונגרם לו אובדן כללי. גיליון ההרשעות של הנהג, מפרט שני תיקים שהסתיימו, כאשר במועד התאונה התנהל נגד הבן תיק תעבורה בבית המשפט בנצרת בגין נהיגה בשכרות, מספר חודשים לפני התאונה (18/02/11). הנהג, הבן היה מעורב בתאונה קודמת באותו רכב חודש לפני התאונה נשוא התביעה והתקבל פיצוי מלא. באותה נקודת זמן חשש הבן כי הדבר יפגע ברישיונו, תהיה מעורבות משטרה ולפיכך הודיע כי ברכב נהגה האם. מכאן והלאה "השקר התגלגל" כפי שהודה הבן בעדותו ובמהלך חקירתו.

השיקול היחיד למסירת המידע הכוזב היה החשש למעורבות המשטרה, על כך עמדו הבן והתובעת. העובדה שהמשטרה בסופו של דבר לא הייתה מעורבת אין בה כדי להעיד על מסירת מידע כוזב בשל כוונה להוציא כספים על יסוד עובדות בלתי נכונות, שכן הטענה שהתובעת והבן יכלו לחזור בהם מגרסת ולהודות באמת, הינה טענה על גבול הציניות שהרי חוקרי המבטחת הודיעו לבעלה של התובעת כי גם אם יודה שבנו נהג לא יודעים  הם מה תהיה התוצאה. אם כך, המבטחת מודה שהגרסה הראשונה ניתנה בשל ההלם והחשש מהמשטרה וזהו מניע שאינו קשור לקבלת תגמולי ביטוח. בהמשך, מבהירה המבטחת לתובעים באמצעות החוקרים כי גם אם יחזרו בהם מהמידע הכוזב לא ידוע מה תהיה התוצאה ואם ישלמו להם, ועתה מבקשת המבטחת לשלול את תגמולי הביטוח מהמבוטחים כיוון שלא חזרו בהם מהשקר?! במקרה שלפנינו לרכב יש ביטוח מקיף לכל נהג הכולל כיסוי ביטוחי לבן שנהג ברכב; הבן עשה תאונה ברכב חודש לפני כן, מסר שהוא נהג וקיבל פיצוי, כך שהיה לו ברור בזמן אמת שיש לו כיסוי ביטוחי. מדוע אם כן, מסר כי ברכב נהגה אמו? רק בשל מניע אחד – חששו מהמשטרה.

התובעת מפנה לת.א 2098-12-10, שנסיבותיו זהות למקרה דנן. 

לטענת התובעת, הוכח כי הבן מסר דיווח ראשוני כוזב ממקום התאונה בשל חשש לרישיונו, וזאת לאור עברו התעבורתי ומסיבה זו בלבד. משנמסרו העובדות הכוזבות התובעת, בעלה והבן "נכנסו לתוך השקר" שנמסר, מסרו ובנו גרסה שתאמה לעובדות הכוזבות. "המועד הקובע" לעניין מסירת המידע הכוזב הוא הדיווח הראשוני. ניתן להבין כי לאחר התאונה, בשעת בלבול, כאשר יש חשש מהמשטרה נמסר המידע הכוזב, אך באותו מועד לא הייתה כל כוונת מרמה, שכן המידע הכוזב נמסר בשל הפחד משלילת רישיון הנהיגה ולא בכוונה לקבל תגמולי ביטוח. זאת, ככל שיקבע כבוד בית המשפט כי בשלב מאוחר יותר הייתה כוונה לקבל תגמולי ביטוח וכי יש לדבקות בשקר משקל של שלילת חבות אף שהמידע נמסר במקור ללא כוונה שכזו, דבר המוכחש.

התובעת טוענת, כי המניע הראשוני והבסיסי למסירת המידע הכוזב הוכח כמניע שאינו קשור לחבות הנתבעת על פי הפוליסה ולפיכך יש לקבוע כי לא חל סעיף 25 לחוק. סעיף 25 לא מדבר על "המשך מסירת המידע". גם בהמשך הדרך (חקירה של כחודש ימים) לא גילתה האם את המידע הנכון אך אין בכך כדי לשנות דבר מהמניע הברור שהוכח שאינו קשור לחבות הביטוחית. מגדילה המבטחת כאשר היא מטיחה בתובעת כי גם אם תחזור בה לא ברור אם זה ישנה דבר, ומבקשת להיבנות מאי הודאתה ולטעון כי בכך הוכח כי ניסו לקבל תגמולי ביטוח בכוונת מרמה. גם אם תתקבל הטענה כי במועד מאוחר יותר המשיכו ודבקו בשקר מחשש שלא ישלמו, אין בכך כדי לעמוד בדרישות המחמירות שנקבעו להוכיח את יסודות סעיף 25 לחוק חוזה ביטוח, הדורשים מניע של קבלת תגמולי ביטוח במסירת מידע כוזב ובמועד מסירת המידע. אשר על כן, מתבקש בית המשפט לחייב המבטחת לשלם לתובעת סך של 125,400 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום התאונה ועד התשלום המלא בפועל וכן לחייבה בהוצאות משפט.

טענות הנתבעת

5.לטענת הנתבעת מדובר בהונאה אשר כללה מסירת מידע כוזב, ביודעין ובאופן מגמתי ומתואם מצד לא פחות מאשר 5 אנשים שונים (התובעת, בעלה, בנה, חברתו וחברו), הדחת עדים (החברה והחבר של הבן), זיוף מסמכים (טופס ההודעה על התאונה שנערך ונחתם על ידי בנה של התובעת ולא על ידה) והולכת הנתבעת שולל במספר הזדמנויות. לטענתה, החוקר מטעמה נדרש למספר חקירות ופגישות עם התובעת, בעלה, בנה, חברתו וחברו וכולם מסרו, בתיאום, גרסאות כוזבות. על גרסאות אלו חזרו פעם אחר פעם וגם כאשר החוקר עימת את בעלה של התובעת עם החשד כי בנו הוא זה שנהג ברכב, עמד הוא על גרסתו ואף הדגיש כי אי אפשר להוכיח זאת מאחר ולא הייתה מעורבת משטרה כלל וכך גם טענו התובעת ובנה. לא מדובר במרמה שעניינה מעידה חד פעמית או טעות בשיקול דעת, אלא במרמה מכוונת מגמתית ומתמשכת ובגינה נגרמו לנתבעת טרחה והוצאות רבות.

6.המדובר במסירת מידע כוזב ביחס לפרט מהותי – זהות הנהג – ולכן יש להחיל את סע' 25 לחוק חוזה ביטוח. סעיף זה מדגיש את החשיבות שמעניק החוק למסירת מידע מהימן למבטח, תוך יישום עקרון תום הלב והוא נועד לסייע בהתמודדות עם בעיית הסיכון המוסרי הטמונה ביתרון המידע שיש למבוטח בעת קרות מקרה הביטוח. יישום ראוי של ההלכות ומדיניות ציבורית ראויה והגנה על ציבור מבוטחים ישר ונורמטיבי, מצדיק את דחיית התביעה.