בוכריס נ' מועצה מקומית כפר הורדים ואח'

פסק דין

רקע:

התובע היה במועדים הרלבנטיים לתביעה בעל זכויות בחכירה במקרקעין הידועים כמגרש 18 בגוש 18411 חלקה 24 בכפר ורדים (להלן- "הנכס"). התובע רכש את הנכס מכונס הנכסים של חברת טמירומיט בע"מ שנכנסה להליכי פירוק (להלן- "הקבלן").

עפ"י ההסכם עם כונס הנכסים מיום 23.8.2004 רכש התובע את הזכויות בנכס, במצבם הנוכחי (AS IS).

לימים, התברר כי הנכס אינו מחובר למערכת הביוב הראשית.

לפיכך, הגיש התובע תובענה לבית המשפט לתביעות קטנות בקריות בה עתר למתן צו עשה כנגד הנתבעות לחיבור הנכס למערכת הביוב המרכזית וכן לתשלום הוצאות הניקוי והשאיבה בהן נשא התובע בסך של 2,100 ₪.

התביעה הועברה לבית משפט זה בשל העדר סמכות עניינית של בית המשפט לתביעות קטנות ליתן את צו העשה שהתבקש בתובענה.

לאחר העברת התובענה לבית משפט זה, מכר התובע את זכויותיו בנכס לה"ה פרידמן ענבל עפ"י הסכם מכר מיום 5.2.2010.

בסעיף 2.7 להסכם המכר הנ"ל הצהירו התובע ורעייתו, שרה, כי מערכת הביוב של הנכס אינה מחוברת למערכת הביוב הציבורית והם התחייבו: "לחבר את מערכת הביוב של הדירה למערכת הביוב הציבורית עד ליום מסירת החזקה".

ואכן, הנכס חובר למערכת הביוב המרכזית באופן שייתר את הצורך במתן הכרעה בעתירה למתן צו עשה שהתבקשה בתובענה.

לאור התפתחות זו בקש התובע לתקן את תביעתו לשם הגדלת סכום התביעה והוספת עלויות החיבור של הנכס לרשת הביוב המרכזית בסך של 5,000 ₪ עפ"י שתי חשבוניות מיום 12.11.2010 ומיום 10.11.2010 ע"ס של 2,500 ₪ כל אחת וכן לשם הוספת סכום קבלה ע"ס של 750 ₪ מיום 30.11.2010 בגין שאיבה. החשבוניות אינן ע"ש התובע ואולם, כאמור, בהסכם המכר עם הרוכשת מופיעה התחייבות של התובע ורעייתו לחבר את הנכס למערכת הביוב המרכזית.

ההסדר הדיוני:

במהלך הדיון שהתקיים ביום 15.12.2010 הסכימו כל הצדדים לתיקון התובענה באופן שלתביעה יתווסף הסך של 5,750 ₪, הסכום המופיע בחשבוניות, וזאת ללא צורך בהגשת כתב תביעה מתוקן.

עוד הוסכם כי מבלי להודות באחריות ומבלי שהדבר יהווה תקדים למקרים אחרים, ינתן בתיק פסק דין, לא מנומק, על דרך הפשרה לפי סעיף 79 א' לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] התשמ"ד- 1984.

הצדדים הצהירו כי הוסבר להם סיכויי הערעור על פסק הדין קלושים.

טענות הצדדים בתמצית:

התובע טען כי החיבור למערכת הביוב המרכזית בוצע מחוץ לתחום המגרש שלו ולכן הדבר אינו מצוי בתחום אחריותו. לטענתו: "אם הקבלן פשט רגל, הוא פשט רגל לכפר ורדים ולא לי". (פרו' עמ' 1 ש' 16-17).

התובע הוסיף טען כי הוא משלם את המיסים והאגרות בהתאם לחוק לרבות בגין מים וביוב ולכן חייבות הנתבעות או מי מהן להעניק לו את שירותי הביוב.

הנתבעת 2 טענה כי עפ"י ההסכם בינה לבין הקבלן התחייבויותיה לפיתוח התשתיות מתייחסות אך ורק לתשתיות עד גבול המגרשים. נטען כי התובע רכש את הנכס במצבו הנוכחי תוך שהוא נכנס בנעליו של הקבלן ולכן נטל על עצמו את כל החובות שהיו מוטלים על הקבלן לצורך השלמת הבנייה.

הנתבעים הוסיפו וטענו בפניי כי לפי תוכנית הבינוי המפורטת והמאושרת, צינורות הביוב של מגרשים 18 ו-19 אמורים היו להתחבר בגבול המגרשים והצינור המשותף חובר לצינור הביוב הראשי המצוי במחוץ לתחום המגרשים ואכן מגרש 19 חובר כמתוכנן לביוב הראשי. נטען כי רק בשל העובדה ששוחת הביוב של מגרש 18 ממוקמת במקום שונה מן המתוכנן בתוכנית הבינוי המפורטת באופן שצינור הביוב של מגרש 18 הוביל לכיוון מגרש 17 במקום לכיוון מגרש 19, נולד הצורך לחבר את ביתו של התובע לשוחה הממוקמת מחוץ לגבולות המגרשים.