בוך נ' וינר

החלטה

לפניי בקשה לסילוק התובענה על הסף מחמת העדר סמכות עניינית, שהגיש הנתבע וזאת בהתאם לתקנה 101 (א)(2) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד 1984 (להלן - "תקנות סדר הדין האזרחי").

רקע ותמצית טענות הצדדים;

התובע (להלן – "המשיב / התובע") והנתבע (להלן – "המבקש/ הנתבע") הקימו בשנת 2012 חברה פרטית – בשם וינר בוך אחזקות בע"מ (להלן – "החברה") אשר התאגדה ביום 29/04/2012 ומטרתה העיקרית היא החזקת 28% ממניותיה של חברת הבת - יאסו הטברנה בע"מ (להלן – "חברת יאסו"), חברה שהקימו השניים ביחד עם שותפים אחרים לצורך הפעלת בר מסעדה.

אין חולק כי בחודש אפריל 2012 נחתם בין בעלי המניות ובין החברה הסכם בעלי מניות הנושא כותרת "הסכם מייסדים ובעלי מניות" המסדיר את ההתקשרות בין הצדדים וכולל בין היתר, הוראות בדבר ניהול החברה.

לטענת התובע, הנתבע המכהן כדירקטור ומחזיק ב- 50% מהונה המונפק והנפרע של החברה, פועל באופן המקפח ועושק, עד כדי גזל של ממש, את התובע ומקטין את שוויה הכלכלי של החברה ושל החברה המוחזקת על ידה והכל תוך ניצול מכוון של מצב התובע המצוי בחו"ל ותוך הפרה של הוראות חוק החברות, תשנ"ט-1999.

מעשים אלה, לשיטת התובע, נעשו תוך הפרה בוטה של חובות הזהירות והאמונים שחב הנתבע בכובעו כדירקטור בחברה, וכל זאת, מתוך מטרה ברורה: להשיא לעצמו, על חשבון החברה ועל חשבון התובע, רווחים כלכליים.

עוד לטענתו – עד נסיעתו לחו"ל, התנהלו העניינים בחברת יאסו באופן שבו דירקטוריון חברת יאסו, בהתייעצות ובהסכמה של התובע בכובעו כדירקטור בחברה הנ"ל, חילקה תשלום בגין "דמי ניהול" הנזקף לזכות ההוצאות התפעוליות של החברה.

אלא שמאז נסיעתו של התובע לחו"ל – החל הנתבע לגרוף רווחים לכיסו האישי, באמתלא כי מגיעים לו באופן אישי "דמי ניהול" מחברת יאסו, על אף שההסכמה שבעל פה (וכך נהגו מאז הקמתה) בין התובע לנתבע הינה כי חלוקה של דמי ניהול, ככל שתאושר על ידי דירקטוריון חברת יאסו כדין ולפי ההסכם, תעשה אך ורק לחברה ולא לכיסם האישי של התובע והנתבע.

נטען, כי הנתבע פעל בניגוד עניינים מובהק וקיבל החלטות, אשר ברור לחלוטין שנוטות לטובתו ולא לטובת החברה בה הוא מכהן כדירקטור. כך למשל, למרות הוראות חוק החברות וההוראות הברורות המופיעות בהסכם, עולה כי חברת יאסו במסגרת ישיבת דירקטוריון אשר לא כללה את התובע, קיבלה החלטות שעניינן העברת כספים למנהליה וחלק מבעלי המניות שלה בתמורה ל"דמי ניהול", ללא כל הסכם עסקה או הסכם התקשרות חתום שאושר על ידי כל ארבעת הדירקטורים ביחד כמתחייב מההסכם.

בגדרי תביעתו עתר התובע לסעדים להלן: כספי, הצהרתי, צו מניעה וצו למתן חשבונות.

הנתבע מנגד, העלה בכתב הגנתו טענה מקדמית - זו המונחת לפני – ובהתאם לה, בית משפט זה נעדר סמכות עניינית לדון בתובענה.

כך, לטענת הנתבע, במסגרת הקמת חברת יאסו ולצורך הפעלת המסעדה, חתמו כלל בעלי המניות על הסכם מייסדים אשר מסדיר את היחסים ביניהם, כמו גם את החובות והזכויות של השותפים.

לטענת הנתבע, בין היתר נקבע, שבעלי המניות מחויבים לקחת חלק פעיל בניהול ותפעול המסעדה באופן שוטף (אם בניהול משמרות, התקשרויות עם ספקים, שיווק, מחסנאות ועוד) ובהתאמה, עם הקמת המסעדה, היה התובע שותף פעיל בניהול המסעדה, בעוד שהנתבע היה אמון על שיווק ויחסי ציבור.

בנוסף, במקביל להקמת חברת יאסו, חתם הנתבע באופן אישי, על הסכם שכירות עם המלון, כאשר התובע, ביחד עם הנתבע, מעמידים ערבות אישית לקיום הוראותיו. במסגרת הסכם זה התחייבו הן התובע והן הנתבע, כתנאי יסודי לקיום ההסכם, כי הנתבע ו/או התובע יהיו נוכחים במסעדה בעצמם, 5 ימים בשבוע.

אלא, שלמרות חובות והתחייבות התובע לעיל, מזה למעשה מ- 9 חודשים, נמצא התובע, לסירוגין בחו"ל (כאשר מחודש ינואר 2013 יושב התובע דרך קבע בארה"ב, מפעיל עסק פרטי של "עגלות קניונים"), תוך שהוא מפר באופן בוטה ויסודי את הסכם המייסדים ואת הסכם השכירות.

בנסיבות אלו, לאור היעדרותו הממושכת של התובע, נאלץ כל אחד מהשותפים (לרבות ובייחוד, הנתבע) להגדיל את חלקו ומעורבותו בניהול השוטף של המסעדה וזאת על מנת לכסות על הפער שייצר התובע. אשר על כן , התקבלה החלטה, על ידי האסיפה הכללית של בעלי המניות בחברת יאסו,במסגרתה הוחלט על חלוקת דמי הניהול – החלטה אותה – להלכה ולמעשה - מבקש התובע מבית המשפט לבטל.

טענת חוסר הסמכות העניינית;

לאמור, במסגרת כתב ההגנה העלה הנתבע טענה מקדמית לפיה, בית משפט זה נעדר סמכות עניינית לדון בתובענה, וכי הסמכות מסורה לבית המשפט המחוזי – המחלקה הכלכלית, שכן העניין עולה להגדרת "עניין כלכלי" כמשמעותו בסעיף 42 ב לחוק בתי המשפט.

בהתאם להחלטתי מיום 18/12/13 הוגשו סיכומים בכתב מטעם הצדדים בסוגייה זו שבמחלוקת בין הצדדים.