בוימן נ' אלזם

פסק דין

1. התובע תבע מהנתבע פיצוי בגין נזק שגרם לרכבו על ידי שבירת המראה הימנית.

2.הנתבע שימש שומר במחסום שבכניסה לחניון בחוף פולג בנתניה.

ביום 21.10.08, בשעה 8:30, ביקש התובע להיכנס עם רכבו לחניון ללא תשלום, על פי אישור מהמסעדה שבמקום אשר לטענתו זיכה אותו בחנייה ללא תשלום.

הנתבע סירב לאפשר לתובע להיכנס בטענה כי האישור שבידו היה תקף רק עד יום 15.7.08, בעוד שלטענת התובע לא היתה רשומה באישור הגבלה בזמן.

3.אין מחלוקת כי התובע לא השלים עם עמדת הנתבע וניסה להיכנס לחניון בנתיב הנסיעה הנגדי. לשם כך נסע התובע לאחור והפנה את רכבו אל אותו נתיב נגדי. אין אף מחלוקת כי הנתבע הגיע אל נתיב נסיעתו זה של התובע, בניסיון לעצור בעדו ולמנוע את כניסתו לחניון.

מכאן נפרדות גירסות הצדדים: התובע טוען כי הנתבע רץ לעבר רכבו ונתן בזדון מכת אגרוף במראה הימנית ושברה. לעומתו טוען הנתבע כי כאשר נוכח שהתובע נחוש בדעתו להיכנס לחניון בנתיב הנגדי, הוא ויתר על ניסיונו לעצור בעדו, אך התובע עבר עם רכבו סמוך מאד אליו, ותוך כך פגע בו, וידו הימנית של הנתבע נפצעה כתוצאה מפגיעתה במראת הרכב. הנתבע נפל ארצה ונחבל. בגין כך הגיש הנתבע תלונה במשטרה, ועדותו במשטרה צורפה לכתב ההגנה. הנתבע צירף לכתב ההגנה גם מסמכים רפואיים לגבי פציעתו וימי המחלה שנקבעו לו בגינה.

4.התובע אישר בעדותו כי מוטב היה לו ניגש אל המסעדה להביא אישור תקין, כפי שהיה ביכולתו לעשות, ולו היה נמנע מלנסות להיכנס בכוח לחניון. עם זאת, הוא כפר בגירסת הנתבע בדבר האופן שבו נפגעה מראת רכבו. התובע עצמו לא ראה כיצד ניזוקה המראה אלא שמע פתאום מכה חזקה, ואשתו שישבה לימינו ברכב מסרה לו כי הנתבע קפץ על הרכב ושבר את המראה. התובע לא ראה איפוא כי הנתבע היכה באגרופו במראה, כנטען בכתב התביעה, אלא רק אשתו היא שראתה זאת.

5.התובעת, אשת התובע, ישבה לימינו ברכבם. היא העידה כי כאשר התובע פנה לנתיב הנסיעה הנגדי, הגיע רכב ממול ועל כן התובע עצר. לדברי התובעת, בעוד התובע במצב של עצירה, הגיע הנתבע אל רכבם בריצה, לאחר שחצה מרחק של כ- 6 - 7 מטרים שהפריד ביניהם, נתן מכת אגרוף במראה הימנית של רכבם ושבר את המראה. כיוון שישבה בימין הרכב, היא ראתה זאת.

הנתבע עימת את התובעת עם גירסתו: כי הוא ניגש לנתיב הנסיעה הנגדי על מנת לעצור בעד התובע; לאחר מכן - "אני אומר לך שאבי (התובע) כמעט נכנס בי, ואני הגנתי על הפנים שלי כי עפתי אחורה בזמן שאבי נסע קדימה בנתיב הנגדי. אני הרמתי את הידיים (מדגים תנועה של הרמת שתי הידיים לכיוון הפנים), ואז היד שלי פגעה במראה" (בעמ' 4 לפר').

התובעת השיבה כי גירסה זו כולה שקר.

התובעת, בתורה, עימתה את הנתבע עם כך שמראת הרכב מצוייה בערך בגובה מותניו. לשאלתה אם פגע במראה עם כף ידו או עם גב ידו, השיב התובע כי פגע במראה עם גב ידו, וכי נפצע באזור שבין הזרת והקמיצה, ביד ימינו.

6.הפציעה בגב ידו של הנתבע יכלה, לכאורה, להיגרם הן כתוצאה ממכת אגרוף במראה והן כתוצאה מפגיעה של המראה בידו על ידי הרכב שעבר בצמוד אליו, כפי שתיאר.

אולם יש מספר נסיבות שתומכות בגירסת הנתבע: ראשית, אם בעת הפגיעה במראה היה אמנם הרכב במצב של עצירה מוחלטת, כפי שטענה התובעת, אזי תמוה שהתובע שישב לצידה לא ראה כלל את הנתבע רץ אל רכבו ומכה במראה, אלא רק שמע לפתע מכה חזקה.

שנית, בעדות שמסר הנתבע במשטרה ביום האירוע הוא נשאל על ידי השוטר עם איזה חלק של הרכב פגע בו התובע, ועל כך השיב: "לא יודע בדיוק, אבל הוא עבר עם הדופן הימנית ופגע בי". עוד אמר הנתבע בעדותו במשטרה כי לאחר שפגע בו, ברח התובע מהמקום ואפילו לא עצר לראות מה אירע לו.

במסמכים הרפואיים שהנתבע צירף לכתב ההגנה מצויינות - נוסף על הפגיעה בזרת ידו - גם פגיעות של "צליפת שוט" ומכה בחזה.

כל אלה תומכים בגירסת הנתבע, כי הוא נפגע על ידי רכב התובע, שהתחכך בו תוך נסיעתו.

7.מהטעמים הללו אני מעדיפה את גירסת הנתבע על פני גירסת התובעת.

על כן אני דוחה את התביעה ומחייבת את התובעים לשלם לנתבע הוצאות המשפט בסך

400 ₪ שיישאו הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד לתשלום בפועל.