בוטבול נ' מדינת ישראל

החלטה

1.לפניי בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק הדין, שניתן על ידי בית משפט השלום בעכו (כבוד ס.נ. השופט אלטר), ביום 26.2.08, בת.פ. 2847/07, במסגרתו הורשעה המבקשת בעבירה של החזקת רכוש חשוד כגנוב והוטל עליה עונש מאסר על תנאי למשך 6 חודשים, שלא תעבור, במשך 3 שנים, עבירת רכוש (להלן: "פסק הדין").

הבקשה להארכת המועד הוגשה ביום 19.5.13, למעלה מחמש שנים, לאחר מתן פסק הדין ונטען בה, כי על אף עבור תקופה כה ארוכה מאז שניתן פסק הדין, יש להאריך את המועד להגשת ערעור עליו, שכן פסק הדין פגום והשארתו על כנו תגרום לעיוות דין וכן מאחר שלמבקשת לא יכולה היתה להיות ידיעה על הפגמים שנפלו בפסק הדין, עד לאחרונה, עת נבדק התיק על ידי סניגור, מהסנגוריה הציבורית, שמונה לייצגה בתיק אחר.

המשיבה מתנגדת לבקשה בטענה כי מדובר באיחור רב ביותר, כי הפגמים שנפלו בפסק הדין, ככל שנפלו, אינם גורמים לעיוות דין, בוודאי לא לאור כך שהמבקשת הודתה בבימ"ש קמא בביצוע העבירה וכי הבקשה הוגשה רק מאחר שבגין עבירה נוספת שנעברה על ידה, עומדת המבקשת בפני הפעלת המאסר על תנאי שהושת עליה בפסק הדין.

2.לאחר ששקלתי את טיעוני הצדדים מצאתי לנכון להיעתר לבקשה.

המבקשת הואשמה בבימ"ש קמא בעבירה של החזקת נכס חשוד כגנוב, לפי סעיף 413 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, לאחר שבחיפוש שנערך בדירתה, ביום 27.5.07, נמצא מכשיר טלפון סלולארי נייד (להלן: "הטלפון"), ולא עלה בידה להוכיח שהיא רכשה בו חזקה כדין.

המבקשת, שהיתה אז אסירה, הובאה לביהמ"ש באמצעות שב"ס, לראשונה, ביום 26.2.08. בפרוטוקול הדיון בבימ"ש קמא נכתב: "כתב האישום הוקרא לנאשמת ואמרה שהבינה. הנאשמת נשאלה מה תשובתה לאישום והשיבה: אני מודה בעובדות כתב האישום".

מיד לאחר מכן הורשעה הנאשמת בעבירה המיוחסת לה בכתב האישום ודינה נגזר, כאמור, על פי הסדר אליו הגיעה עם התביעה, כמה דקות קודם לכן.

3.בהליך, שהתקיים בבימ"ש קמא, נפלו פגמים מהותיים, אשר יש בהם כדי לפגוע בזכויותיה הבסיסיות של המבקשת;

כתב האישום לא הומצא למבקשת 48 שעות לפני מועד ההקראה, כנדרש על פי סעיף 20א' לתקנות סדר הדין הפלילי, התשל"ד-1974 (להלן: "התקנות"). אמנם, הסיפא של תקנה 20א' מתירה קיום המשפט, גם אם לא הומצאה ההזמנה במועד כאמור, אולם הדבר מותנה בהסכמת הנאשם. במקרה דנן לא הוסברו למבקשת זכויותיה ולא התקבלה הסכמתה.

4.הזכות לקבל, מבעוד מועד, הזמנה לדין, אליה מצורף כתב האישום, כדרישת סעיף 95 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982 (להלן: "החסד"פ"), הינה זכות מהותית, המהווה תנאי למשפט הוגן, על מנת לאפשר לנאשם שהות מספקת לחשוב על המיוחס לו ולהתכונן למשפטו, בין היתר, על ידי קבלת ייעוץ משפטי. על חשיבותה של זכות זו ועל הצורך להקפיד על קיומה, עמד ביהמ"ש העליון ברע"פ 2360/07 משה חדש נ' מדינת ישראל - מנהל המע"מ בית המכס חיפה, (15.3.2007), באמרו:

"הדרישה הקבועה בסעיף 95 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982 ובתקנה 20א לתקנות, מבוססת על התכלית של מסירת ההזמנה, והיא קיום הזכות המהותית של נאשם לקבל הודעה ראויה על האישום המיוחס לו ולהבטיח כי יוכל להתכונן להגיב על האישומים תוך זמן סביר שנקבע לכך. יש להקפיד באופן דווקני שלא יקופחו זכויותיו של נאשם וכי תנתן לו הזדמנות נאותה למצות את זכויותיו הדיוניות כדי להתגונן מפני האישום המיוחס לו."

5.בענייננו היתה המבקשת אסירה בעת שהוגש נגדה כתב האישום. היא הובאה לביהמ"ש, על ידי שב"ס, ללא שכתב האישום נמסר לה קודם לכן - כך על פי טענתה, שלא נסתרה. לכאורה, נודע לה, לראשונה, מהו האישום בו היא מואשמת, רק לאחר שהובאה לביהמ"ש.

השופט קמא קרא בפני המבקשת את כתב האישום והמבקשת, שלא היתה מיוצגת, השיבה מיד לאישום נגדה, ללא שביהמ"ש הסביר לה, כפי חובתו על פי סעיף 145 לחסד"פ, כי היא זכאית שלא להשיב מיד וכי זכותה לקבל 48 שעות, בטרם תשיב, על מנת שתוכל לחשוב ולהתייעץ, ככל שתרצה בכך, וללא שקיבל הסכמתה לקיום הדיון. בתשובתה לאישום לא ניתן לראות משום הסכמה מכללא להסבר שלא ניתן לה ולמעשה - אין בפנינו הסכמה לקיום הדיון, חרף הפגם האמור.

לא אוכל לקבל את טענתה של המשיבה, לפיה בשל הרשעותיה הקודמות של המבקשת, יש להניח שהיא ידעה על קיומה של הזכות, שהרי אין בפניי כל אינדיקציה לכך שאי פעם בעברה היא לא קיבלה כתב אישום במועד, או כי הוסברה לה זכות זו.

אוסיף ואומר, כי מעמדה של המבקשת, דאז, כאסירה, מעצים, מטבע הדברים, את הפגיעה בזכויותיה, שיש בהתנהלות הנ"ל. עוד אציין, קצרות, כי מטיעוני המבקשת לעונש, שם טענה שהיא מצאה את הטלפון ולא ידעה שהוא גנוב, ייתכן אף שעולה טענת הגנה.

6.דומה שדי בפגמים המהותיים הנ"ל, כדי שאומר כי קיימים למבקשת סיכויי ערעור, המצדיקים מתן הארכת מועד להגשת ערעור.

למקרה בו בוטל כתב אישום בשל אי מסירת כתב אישום בטרם ההקראה ובשל כך שלא הוסברה לנאשם זכותו להשיב לאישום רק לאחר עבור 48 שעות, ראו: ע"פ (מחוזי חי') 2257/07 מובארכ עטא חריסאת נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה שפלת הגליל, (31.7.2007).

7. בפי ב"כ המבקשת טענות גם לגופו של האישום. נטען, כי החיפוש שנערך בדירתה של המבקשת לא היה חוקי וכי היה על בימ"ש קמא לערוך בירור בדבר חוקיות החיפוש. אבהיר, כי ככל שהחיפוש לא היה חוקי, יש בכך נימוק נוסף להיעתר לבקשה, אולם לאור סיכויי הערעור הנובעים מהפגמים הנ"ל, אין צורך שאדרש לכך.

עם זאת, לאור טענות ב"כ המערערת בדבר המעורבות שלטעמו, צריך היה השופט קמא להיות מעורב בבדיקת חוקיות החיפוש וכיוצ"ב, אבהיר, כי כאשר מוצג הסדר טיעון, או כאשר נאשם מודה במיוחס לו בכתב האישום, אין כל מקום שביהמ"ש יערוך בירורים כלשהם, לגופן של הראיות או באשר לטענות שיכולות, אולי, לעמוד לזכותו של הנאשם. נהפוך הוא - הלכה היא, שכאשר נאשם מודה בעובדות כתב האישום, אין לו לביהמ"ש אלא העובדות המפורטות בו ואל לו להידרש לגופן של הראיוית בתיק. תפקידו של ביהמ"ש, במקרה כזה, הוא בהקפדה על הליך תקין והוגן.