בובליל נ' משרד האוצר/הלשכה לשיקום נכים

פסק דין

העוררת, גב' בובליל לינדה, נולדה בשנת 1937 בחומס שבלוב, הגישה תביעה להכיר בה כנכה לפי חוק נכי רדיפות הנאצים תשי"ז- 1957 (להלן חוק הרדיפות), נדחתה ועוררת בפנינו על החלטת הרשות.

גרסת העוררת על קורותיה במלחמה:

מוצאה ממשפחה אמידה שהתגוררה בבית פרטי בעיר חומס. הגרמנים רצו להקים במקום בתי מגורים לקצינים, גירשו את משפחת העוררת והרסו את בית המשפחה. בבעלות המשפחה היתה דירה נוספת שהושכרה לאיטלקי ואבי המשפחה ביקש ממנו לפנותה. השוכר פנה לשלטונות, האב נעצר וכתנאי לשחרורו מהמעצר נאלץ לוותר על הדירה. המשפחה נותרה ללא קורת גג ולדברי העוררת: "התחלנו ללכת ממקום למקום היינו בפחד ובחרדה...ישנו בשדות סבלנו מחרפת רעב." עוד אמרה, כי האב התחמק מעבודת כפייה ע"י תשלום שוחד.

בעדותה בפנינו ציינה כי הגרמנים איימו על אביה שאם לא יפנה את ביתם יפגעו בו פיזית.

לאחר שנותרו ללא בית משלהם, המשיכו להתגורר בחומס בדירה שכורה עד למה שמכונה ע"י העוררת ההתנכלויות: "לקחו כמה אנשים מחומס לעבודה ולכל מיני דברים" (עמ' 5 ש' 29) וכן "ראינו שמתחילים להרוג אנשים בחומס, אבי פחד" (עמ' 6 ש' 14) ולכן המשפחה ברחה למדבר, מרחק של 10- 20 ק"מ מהעיר. לדברי העוררת, הם נדדו ממקום למקום וחיו בתנאים קשים.

העוררת הגישה תביעתה לרשות ב- 2001 ללא פירוט הנסיבות המצביעות על עילות נרדפות והשלימה את החסר כעבור 7 שנים ב- 4.8.08.

ההסבר שלה למחדל: "ב- 01 הגשתי את התביעה ודחו את זה לא יודעת למה, ב-08 ביהמ"ש שלח לי שהוא מכיר בזה והזמין אותי לערר...בזימון." (עמ' 7 ש' 14). למותר לציין כי בתיק הרשות ובתיק הועדה אין כל תימוכין להסבר הבלתי סביר של העוררת.

כמו כן התברר כי גם אחיה שהעיד מטעמה, הגיש ב-2001 טופס תביעה ללא פירוט הנסיבות ועד היום לא השלים תביעתו במתן הצהרה.

תמצית עדותו של האח:

מבוגר מאחותו בשנתיים. משיחות בין הוריו למד כי אביו נרדף בגלל היותו בעל נכסים. העד חזר על דברי אחותו לגבי הגירוש מהבית והריסתו ע"י הגרמנים. הוא אישר כי המשפחה נותרה ללא מקום מגורים ונדדה ממקום למקום.

דיון

א. המשיבה טוענת כי הריסת בית המשפחה כמתואר ע"י העוררת אינו בגדר מעשה אלימות המקים עילת נרדפות ומפנה לשני פסקי דין: ע"א 3453/07 מחוזי (ת-א) פני לם נ' הרשות המוסמכת (להלן פס"ד לם) ולפסק דין של הועדה ו"ע 1627/07 מיכאל עדן נ' הרשות המוסמכת. בפסה"ד של הועדה, נטען, בין היתר, כי ביתו של העורר בבוקרשט נשרף. הוועדה דחתה את הערר ללא התייחסות ספציפית לשריפת הבית.

ב. פסק הדין של ביהמ"ש המחוזי דן בשאלה האם ניתן לראות באלימות נגד רכוש אמצעי אלימות נאציונל-סוציאליסטי כהגדרתו בסעיף 2 לחוק הפיצויים הגרמני, ומשיב על כך בחיוב ובהסתייגות: "...יתכן ונכיר באלימות שבוצעה כנגד רכושו של אדם ולא נגד גופו, כאלימות שנעשתה כלפי אותו אדם אם עצם הפעולה האלימה העלתה חשש כי האלימות תופנה כלפי אותו אדם." (סעיף 10 לפסה"ד).

ג. העולה מדברי העוררת בהצהרתה ובעדותה אינו מצביע כי הפעולה האלימה כלפי הרכוש הקימה חשש כי האלימות תופנה כלפי בני המשפחה. התוספת המאוחרת של העוררת בעדותה בפני הועדה כי אביה אויים שאם לא יפנה את הבית יפגעו בו, בעייתית בשל היותה עדות כבושה ואף אינה עונה על התבחינים שנקבעו בפסק דין לם.

לאור זאת, אין לראות את האלימות כלפי הרכוש במקרה זה כאלימות כלפי גופה של העוררת או מי מבני משפחתה.

ד. באשר לעילת נרדפות בגדרה של הלכת הפחד, השוני המהותי בין גרסת העוררת בהצהרה לבין עדותה בפני הועדה, אינו מאפשר לקבל את גרסתה המאוחרת. בהצהרה לא הזכירה כי המשפחה נדדה למדבר וניתן להבין מדבריה כי עברו ממקום למקום משום שלא היה להם מקום מגורים.

בעדותה שינתה טעמה וסיפרה כי המשפחה שכרה דירה בחומס וברחה משם כשהגרמנים החלו להרוג אנשים. העוררת לא ציינה אירועים מסוימים התומכים בדבריה כי מעשי האלימות של הגרמנים ביהודי חומס גרמו למשפחה לברוח למדבר.

על פי הידע ההיסטורי לגבי חומס, ראה פנקס הקהילות לוב-תוניסיה (הוצאת ים ושם) עמ' 160, לא ידוע על אירוע בו החלו הגרמנים "להרוג אנשים בחומס" כדברי העוררת. באשר לשליחת גברים לעבודת כפייה, נאמר כי מרבית האנשים שנשלחו למחנה העבודה בסידי עזאז היו מטריפולי וביניהם היו כמה עשרות מחומס.