בהט ואח' נ' סיטי פס

החלטה

בפני בית המשפט בקשה לביטול פסק דין אשר ניתן ביום 28.2.13. עולה מתיק בית המשפט כי בוצעה מסירת פסק הדין ביום 10.3.13. הבקשה לביטול פסק הדין הוגשה ביום 9.4.13.

קובעת תקנה 201 לתקנות סדר דין האזרחי התשמ"ד – 1984 ( להלן: "התקנות"). על המבקש ביטול החלטה אשר ניתנה במעמד צד אחד להגיש בקשתו תוך 30 יום מקבלת אותה החלטה. במקרה דנן מדובר בהגשת הבקשה ביום האחרון בתקופת 30 יום הקבוע בתקנה 201.

הלכה היא כי כאשר פסק דין שניתן במעמד צד אחד פגום, והפגם נובע מאי המצאה כדין למבקש, יבוטל פסק הדין בלי להתייחס כלל למשקל הטענות ולסיכויי ההצלחה שכן בידי כל אדם קנויה הזכות שלא יינתן נגדו פסק דין, אפילו פסק דין נכון וצודק, אלא בדרך משפטית תקינה.

בענייננו, המחדל באי התייצבותו של התובע אינו נובע מאי המצאה כדין. לפיכך, אין למבקש עילת ביטול בשל פגם שנפל בהליך. פסק הדין שניתן בשל אי התייצבות, בדין ניתן פסק דינו של כב' השופט ארבל בבר"ע (ת"א ) 002411/02 בנק לאומי לישראל בע"מ נגד מיכאלי ויפים לעניין זה גם דבריו של כב' הש' מצא בע"א 5000/92 - יהושע בן-ציון נ' אוריאל גורני ואח', פ"ד מח(1), בעמ' 835-836 אשר קבע שם לאמור:

מקום שבית המשפט מתבקש לבטל החלטה שניתנה במעמד צד אחד, אף שבעצם קיום הדיון בהיעדרו של המבקש לא נפל פגם, כגון שהמבקש לא התייצב לדיון אף שהוזמן. במקרה כגון זה נתון דבר הביטול לשיקול-דעתו של בית המשפט; ובבואו להפעיל את שיקול-דעתו, אם להיענות לבקשת הביטול אם לאו, יבדוק בית המשפט וישקול, לא רק אם יש בפי המבקש טעם להצדקת היעדרותו מן הדיון שהתקיים, אלא גם - ובעיקר - אם, לגופו של עניין, עשוי הביטול להצמיח לו תועלת; לאמור, אם שמיעת עמדתו בנושא המחלוקת אכן עשויה להוביל את בית המשפט למתן החלטה שונה מזו שניתנה....

וכן דבריה של כב' הש' פרוקצ'יה ברע"א 8864/99 - ליאת אנקווה נ' מעוז חברה לביטוח , תק-על 2000 (3), בעמ' 2133 אשר קבעה שם לאמור:

כלל יסוד בהליך שיפוטי תקין קובע כי יש ליתן לבעל דין את "יומו בבית המשפט". מושג זה נושא עמו תוכן מהותי ולא טכני בלבד ועניינו בקביעה כי תינתן לצד למשפט הזדמנות מלאה להעלות את טענותיו ביחס לשאלות העומדות למחלוקת בהליך נתון.

במצב דברים בו מתבקש בית המשפט לבטל החלטה/פסק דין שניתן באין התייצבות, כאשר המבקש הוזמן כדין אך לא הופיע, נתון הביטול לשיקול דעתו של בית המשפט, ובבואו להפעיל שיקול דעת זה, בודק בית המשפט ושוקל, לא רק את סיבת היעדרותו של המבקש מהדיון, אלא גם ובעיקר את סיכויי ההצלחה של המבקש אם יבוטל פסק הדין.

ההתייחסות להליך ביטול פסק דין שניתן בהעדר התייצבות נעשית על רקע ההכרה הבסיסית בקיומה של זכות גישה חוקתית לכל אדם לערכאות המשפט. זכות זו משקפת הכרה חוקתית בזכותו של הפרט לקיים דיון אמיתי, מלא והוגן בבית המשפט.

בצד המשקל הרב הניתן לזכותו של בעל דין למיצוי יומו בבית המשפט, בבחינת זכות בעלת אופי חוקתי, מוטל על מבקש הביטול נטל השכנוע להראות כי לא החמיץ את זכות הגישה לבית המשפט וכי ישנה ממשות עניינית בבירור התביעה נגדו בהתייחס למשקל קו ההגנה שהוא עומד להעלות. (ראה לעניין זה רע"א 8292/00 גבריאל יוספי נ' שמואל לוינסון ואח', תק – על,2001(1) בעמ' 1121).

ברוח זו ציין גם כב' המשנה לנשיא (בתוארו דאז), השופט (בדימוס) ש' לוין, בספרו תורת הפרוצדורה האזרחית, ירושלים, התשנ"ט בעמודים 203 ו- 204 כי:

משהפכה כיום זכות הגישה למערכת השיפוטית לעניין חוקתי, יש לבחון את שיקול דעתו של בית המשפט בסוגיה שלפנינו גם מהבחינה הזו... מכאן, שאם לא ניתנה לבעל דין הזדמנות לנצל את הזכות, שומה על בית המשפט לבטל את הפסק בין אם ההזדמנות לא ניתנה לו בגלל העדר המצאה, ובין מחמת נימוקים אובייקטיביים או סובייקטיביים המצדיקים את ביטול הפסק....

אין בביטול פסק דין כדי לקבוע כי דין ההגנה להתקבל. כנגד יש להתייחס לנסיבות לאי התייצבות לדיון וההוצאות אשר נגרמו ותובע ו/או פגיעה ביכולתו להוכיח את תביעתו.

אין בבקשה בפני בית המשפט הסבר המצדיק אי התייצבות לדיון. התקלה משרדית או "שכיחה" להתייצב לדיון אינו תירוץ המצדיק ביטול פסק הדין (ראה: בר"ע 418/85 בוקשטיין נגד מדינת ישראל (ניתן 14.8.85 – לא פורסם). במקרה דנן על בית המשפט להתחשב במתן לנתבע יומו בית המשפט. אין בבקשה התייחסות לעיקר פסק הדין אשר ניתן לאחר שמיעת הוכחות. אין הנתבעת מתמודדת במצב של התובע אשא נתקל במתקן למכירת כרטיסים שאינו תקין, ואין ביכולתו לבזבז זמן בחיפוש דרך אחרת כדי להגיע ליעדו.

בתגובתו של התובע (בשם שני התובעים ביחד), צוין שכבר השליך לאשפה את מסמכים לאחר חלוף 30 יום ממתן פסק הדין (28.2.13). היום אין בידיו אסמכתאות בתמיכת תביעתו או רשימת עדים שיכול להזמין לדיון נוסף. לגופו של עניין התובע מפנה לחסר בבקשה בכך שאין התמודדות עם עיקר הטענו וקביעת בית המשפט בפסק הדין.

בפסק הדין בית המפשט השווה מצב התובעים לנהג המצוי אשר קיבל דו"ח חניה עקב אי תשלום אגרת חניה עבירה לפי סעיף 11 (א) לחוק עזר ירושלים (העמדת רכב וחנייתו), תשל"א – 1971. ברע"פ 1053/11 ארז בר- זיו נגד עיריית רמת גן מחלקת החניה (מיום 7.3.11 – פורסם במאגרי מדע), נקבע ע"י כבוד השפוט רובינשטיין, כאשר נהג נתקל במצב שמדחן חנייה לא תקין עליו להצטייד לאמצעים חילופיים לתשלום האגרה. על אחת כמה וכמה במקרה דנן כאשר הנתבעת אינה מספקת לצרכן אפשרות של אמצעי תשלום שונים שאינם קשורים למתקן המוצב בתחנה. יתרה מכם ממלאה הנתבעת תפקיד רשות המבצעת ושופטת דבר הסותר את זכות הנוסע ל"הליך ראוי" בבירור נסיבות אי תשלום אגרת נסיעה. כפי שעולה מעדותו של התובע ואף בכתב הגנה אין מענה בידי הנתבעת למצב של מתקן לא לתקין בעת רכישת כרטיס.

יחד עם זאת איזון הנסיבות וע"מ לאפשר לתובעת יומה בבית המשפט, יבוטל פסק הדין כנגד תשלום 500 ₪ הוצאות לכל אחד מהתובעים עד 15.5.13. הסכום ההוצאות מתחשב בכך שהתובעת מס 2' הגיעה מחוץ לעיר לדיון והפגיעה ליכולת התובעים לנהל את תביעתם.