בג"ץ364/16 פלונית נ' בית משפט לענייני משפחה ואח'

השופט נ' סולברג:

1. עתירה למתן צו על תנאי נגד המשיב 1, בית המשפט לענייני משפחה, לפיו תבוטלנה החלטותיו מיום 30.11.2015 ומיום 23.12.2015 (הרשם הבכיר נ' זיתוני) בתמ"ש (חיפה) 31730-06, בגדריהן התקבלה בקשת המשיב 2 (להלן: "המשיב") לביטול פסק דין שניתן נגדו בהעדר הגנה. לחלופין, מבוקש כי תינתן לעותרת אפשרות להגשת ערעור או בקשת רשות ערעור על ההחלטה, וזאת על אף האמור בסעיף 1(7) לצו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור), תשס"ט-2009 (להלן: "הצו").

רקע

2. העותרת, ילידת 1958, תושבת ישראל, נישאה למשיב בשנת 1979 כדת משה וישראל. לבני הזוג לשעבר שני ילדים בגירים, ואת שהותם חילקו במהלך השנים בין ישראל ובין דרום אפריקה, מדינת מוצאו של המשיב. עם הזמן גבה טורא בין בני הזוג. הם חלוקים ביניהם על הנסיבות שהובילו לכך, כאשר כל אחד מאשים את זולתו בחוסר נאמנות ובהאשמות נוספות שאין צורך לפרטן. העותרת טענה גם כי חוותה אלימות רבה מצד המשיב, במהלך שנות נישואיהם. מכל מקום, אין מחלוקת כי בשנת 2005 עזבה העותרת את דרום אפריקה וחזרה לישראל. כשנה וחצי לאחר מכן פתחה העותרת בהליך גירושין בבית המשפט לענייני משפחה בחיפה (תמ"ש 31730-06), בין היתר לשם הסדרת הזכויות הרכושיות בין הצדדים, ובכלל זה גם הכספים שהיו בחשבון הבנק המשותף בסניף בנק הפועלים, באבן יהודה (להלן: "החשבון" ו"הבנק", בהתאמה). כתב התביעה הומצא אל המשיב אל מקום מושבו מחוץ לגבולות המדינה, וביום 1.8.2007 קבע בית המשפט, לאחר מספר בקשות שהוגשו בעניין זה, כי ההמצאה נעשתה כדין. הצדדים ניהלו ביניהם משא ומתן מייגע בנוגע לנוסחו של הסכם הגירושין, ואולם המשיב לא הגיש כתב הגנה לבית המשפט לענייני משפחה. על-פי הנטען בעתירה, מחמת העדר שיתוף הפעולה מצד המשיב, ולאחר מספר התראות שנשלחו לו, הגישה העותרת בקשה למתן פסק דין בהעדר הגנה. ביום 17.10.2007 נתקבלה בקשת העותרת, וניתן פסק דין נגד המשיב, לפיו, בין היתר, הועבר החשבון, על כל הכספים המצויים בו, לבעלותה הבלעדית של העותרת.

3. כ-8 שנים לאחר מכן, ביום 22.7.2015, הגיש המשיב לבית המשפט לענייני משפחה בקשה לביטול פסק הדין. בבקשתו הרחיב המשיב על אודות הנסיבות שהובילו לגרסתו לפרידת בני הזוג ולעזיבתה של העותרת את הבית המשותף. בין היתר טען המשיב, כי העותרת חזרה לישראל ללא הסבר ותוך שרוקנה את חשבון הבנק המשותף שלהם בדרום אפריקה והותירה אותו בלא כלום. כמו כן נטען כי משחזר המשיב לביקור בישראל נחרד לגלות כי כל הכספים שהיו בחשבון בישראל, בסך 600,000 ₪, נמשכו מהחשבון במהלך שנת 2007 וכי החשבון נסגר. זאת, על אף מצג שהוצג לו לטענתו על-ידי פקידי הבנק בשנת 2007, לפיו לא תבוצע כל פעולה בחשבון ללא הרשאתו. עוד טען המשיב כי מקורם של הכספים בחשבון הוא בירושה שקיבל מהוריו. לטענתו, רק לאחר חקירה ובדיקה גילה את דבר קיומו של פסק הדין שניתן בהעדרו. המשיב לא הכחיש כי ידע על אודות התביעה שהוגשה, אך לטענתו הבקשה למתן פסק דין בהעדר הוגשה תוך כדי ניהול משא ומתן ותוך כדי הטעייתו כי התביעה "מוקפאת" באותו זמן. את השיהוי הרב בהגשת הבקשה תלה המשיב באותו משא ומתן שהתנהל בין הצדדים, אשר לטענתו נעשה באופן בלתי הגון מאחר שלא היה מיוצג. כמו כן טען המשיב כי עומדות לו טענות טובות המקימות לו סיכויי הגנה בתביעה, באופן שיוביל לכל הפחות לחלוקת כספים שווה בין הצדדים.

4. העותרת התנגדה לבקשה, בטענה כי זו הוגשה באיחור ניכר וללא כל נימוק להניח את הדעת לגבי הסיבה לכך. עוד טענה העותרת כי אין חולק על כך שכתב התביעה הומצא כדין למשיב, וכי אין לו טענות טובות מדוע לא ראה לברר מעולם מה עלה בגורלו של החשבון והכספים שהיו מופקדים בו. העותרת טענה טענות נוספות לגופו של עניין בדבר היחסים הממוניים בין הצדדים, מקור הכסף המצוי בחשבון ושווי הנכסים שהותירה אחריה בדרום אפריקה, המשיב השיב לטענות אלו, ואולם בנסיבות העניין ולאור טיבה של העתירה דנן, לא מצאתי כי יש מקום להאריך בכך.

5. ביום 30.11.2015 נעתר בית המשפט לענייני משפחה לבקשה, והורה על ביטול פסק הדין. בהחלטתו קבע, כי לאחר שעיין בכתבי הטענות ובפסיקה שצורפה להם, הגיע לכלל מסקנה כי בנסיבות הקיימות יש להעדיף את שיקולי הצדק על פני עקרון סופיות הדיון, וזאת על אף הקושי בביטול פסק דין שניתן לפני כ-8 שנים ואשר בוצע זה מכבר. בית המשפט ציין כי בהתאם לתקנה 201 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות"), המועד הקובע להגשת בקשה לביטול פסק דין הוא בתוך 30 יום מיום שהומצא פסק הדין למבקש, וכי בענייננו חלף פרק זמן ארוך בהרבה. כמו כן, כך נקבע, אין מדובר בפגם שנפל בהליך השיפוטי, ולפיכך שאלת הביטול נתונה לשיקול דעתו של בית המשפט, בהתאם לאמות המידה שהותוו בהלכה הפסוקה – בחינת הסיבה שבגינה ניתן פסק הדין, וכן סיכויי הצלחת המבקש במידה ויבוטל פסק הדין. אשר לשיקול הראשון קבע בית המשפט כי כתב התביעה הומצא למשיב כדין וכי הלה לא הסביר את סיבת המחדל לאי-הגשתו של כתב ההגנה במועד, או לכך שלא בירר מה עלה בגורל התביעה במשך שנים. עם זאת, קבע בית המשפט, בנסיבות העניין מתעורר החשד כי אכן פסק הדין לא הובא לידיעתו של המשיב, עד לעת האחרונה. כמו כן, המשיב לא הראה כי זלזל בחובתו כבעל דין, אלא לכל היותר לקתה התנהלותו ברשלנות. אשר לשיקול השני בדבר סיכויי ההגנה של המשיב לגופו של עניין, קבע בית המשפט כי כחלק מהמשא ומתן בין הצדדים נדון במפורש גם גורלם של הכספים המצויים בחשבון, וכי באף שלב לא דובר על כך שהעותרת תקבל את מלוא הסכום. לאור זאת ציין בית המשפט כי התנהלותה הדיונית של העותרת מותירה תחושה לא נוחה, וכי קיים סיכוי סביר כי אילו בית המשפט היה נדרש בזמנו לשאלת חלוקת הכספים, לא היה מגיע למסקנה דומה. משכך, קבע בית המשפט, כי קיימים למשיב סיכויים לא מעטים להצלחת הגנתו. בהתחשב בנסיבות מיוחדות אלו ובזכות החוקתית של הגישה לערכאות, קבע בית המשפט, כי יש להעדיף את בירור התובענה ועשיית הצדק בין הצדדים, ולאפשר למשיב לקבל את יומו בבית המשפט. בד בבד, הטיל בית המשפט על המשיב גם הוצאות בסך 4,000 ₪, וזאת בגין השנים הרבות שחלפו ומחדליו הרבים של המשיב.

6. ביום 22.12.2015 הגישה העותרת לבית המשפט לענייני משפחה הודעה על החלפת ייצוגה המשפטי וכן בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על ההחלטה על ביטול פסק הדין. בקשה זו נדחתה בהחלטה מיום 23.12.2015, בה צוין כי על-פי סעיף 1(7) להוראות הצו לא ניתן להגיש בקשת רשות ערעור על החלטה מעין זו. כמו כן העיר בית המשפט כי ממילא הסמכות להאריך מועד להגשת ערעור נתונה אך ורק לערכאת הערעור.

7. מכאן העתירה דנן, בגדרה טוענת העותרת כי בית המשפט לענייני משפחה טעה כאשר בּיכּר את ביטולו של פסק דין חלוט, אשר ניתן לפני כ-8 שנים ואשר ביצועו מומש. העותרת טוענת כי בהחלטת בית המשפט לא ניתן די משקל למחדליו החריפים של המשיב, לעיקרון סופיות הדיון ולאינטרס ההסתמכות של בעלי הדין. העותרת טוענת כי תקופת ההתיישנות חלפה עברה זה מכבר, וכי ההחלטה על ביטול פסק הדין עלולה לגרום לה נזק רב, הוצאות כספיות כבדות ונחיתות דיונית-ראייתית. העותרת טוענת שמכל האסמכתאות שאליהן הפנה המשיב בבקשה לביטול פסק הדין עולה כי פרקי הזמן של האיחור בהגשת כתב הגנה עמדו על שבועות ספורים בלבד, ולא שנים ארוכות כבענייננו. עוד טוענת העותרת, כי התצהיר שצירף המשיב לבקשה לא אומת כדין לפני אחד מהנציגים הקונסולאריים של מדינת ישראל, אלא באמצעות הפקסימיליה. גם לגופו של עניין נטען כי המשיב אינו דובר אמת, וכי ידע בפועל על מימושו של פסק הדין, ומכל מקום יכול היה לדעת על כך בקלות רבה. למעשה, טוענת העותרת, יש בהתנהלותו של המשיב משום עצימת עיניים וזלזול מכוון ומופגן בהליכים המשפטיים שיזמה, בדומה לסירובו לחתום על גט פיטורין. העותרת מוסיפה טענות בנוגע לסיכויי ההליך, שהם לדבריה"נמוכים ביותר". לבסוף טוענת העותרת כי העניין שלפנינו מתאים להגשת ערעור או בקשת רשות ערעור, וזאת על אף הוראות הצו האוסרות זאת. לטענת העותרת, הצו עוסק בהחלטות "ניהוליות-דיוניות מובהקות", אשר סיכוייהן להשפיע על תוצאת ההליך נמוכים ביותר, ולפיכך לא ניתנת בהן ברגיל רשות לערער. עם זאת, כך נטען, ענייננו שונה בתכלית, שהרי ההחלטה על ביטול פסק הדין היא החלטה מהותית ביותר הגוזרת על העותרת לערוך דיון משפטי מחודש, בחלוף שנים ארוכות. לפיכך, טוענת העותרת, ההחלטה איננה מתיישבת עם התכלית הנורמטיבית של הוראות הצו, והיא שגויה לגופה. היא גם מביאה לניהול הליך שלם בדרך שגויה, תוך שינוי מקצה לקצה של זכויות וחובות הצדדים. בנסיבות אלו סבורה העותרת כי יש מקום למתן הסעד המבוקש על-ידה.