בג"ץ 787/14 פלונית ואח' נ' פלוני ואח'

השופט נ' הנדל:

           מונחת לפנינו עתירה כנגד פסק דינו של בית הדין הרבני הגדול (להלן: בית הדין הגדול) אשר הורה כי הסמכות לדון בתביעת עותרים 2-4 (להלן:הילדים) למזונות ילדים מסורה בידי בית הדין הרבני האזורי (להלן: בית הדין האזורי). זאת, עקב כריכתה בתביעות הגירושין שהגישו עותרת 1 (להלן:העותרת) ומשיב 1. לטענת העותרים, בית הדין הגדול חרג מסמכותו ופעל בניגוד להלכה מושרשת, תוך פגיעה קשה במעמדם של קטינים כבעלי דין עצמאיים.

רקע

1. העותרת ומשיב 1 נישאו זה לזו כדת משה וישראל בחודש אוקטובר 2009. לבני הזוג שלושה ילדים קטינים – הם העותרים 2-4. בחודש נובמבר 2012, הגישה העותרת לבית הדין האזורי תביעת גירושין, בה ציינה כי היא מבקשת "לקבוע מזונות שיאפשרו לי להמשיך לגדל את הילדים בכבוד". בראשית חודש דצמבר 2012 ביקשה העותרת לסגור את תיק הגירושין – זאת, לדבריה, בעקבות הצעת משיב 1 כי הצדדים יפנו לייעוץ. אולם, משיב 1 מיהר להביע התנגדות לסגירת התיק, ואף הגיש תביעה משלו לגירושין, ולחילופין לשלום בית, בה כרך את סוגיית מזונות הילדים. בסופו של דבר, תביעת הגירושין של העותרת נותרה גם היא פתוחה ועומדת. במהלך הדיון הראשון שקיים בית הדין האזורי בתביעות הגירושין, הודיעה העותרת שהיא אינה מסכימה כי בית הדין ידון במזונות הילדים. לפיכך, נמנע בית הדין האזורי מדיון בסוגיה – אף שהובהר לו כי הילדים טרם הגישו תביעת מזונות לבית המשפט לענייני משפחה. למחרת הדיון ביקש משיב 1 כי הדיון הקרוב יעסוק בסוגיית מזונות הילדים, ובית הדין האזורי נעתר לבקשתו. עם זאת, ביום 2.1.2013 הבהיר בית הדין כי במהלך הדיון יישמעו גם טענות מקדמיות באשר לעצם סמכותו. בו ביום, פנו הילדים – באמצעות אמם, האפוטרופוס הטבעי שלהם – לבית המשפט לענייני משפחה בראשון לציון, והגישו תביעת מזונות כנגד משיב 1. דיון ראשון בתביעה זו התקיים ביום 17.2.2013, ובסיומו פסק בית המשפט לילדים מזונות זמניים.

           ביום 17.3.2013 דחה בית הדין האזורי את בקשת משיב 1 לדון במזונות הילדים, וקבע כי בנסיבות העניין – לרבות פסיקת המזונות הזמניים בבית המשפט – "אין בידו של ביה"ד להתערב בנידון" (להלן: ההחלטה הראשונה). לאחר שבקשה נוספת מטעמו נדחתה אף היא, הגיש משיב 1 לבית הדין הרבני הגדול (להלן: בית הדין הגדול) בקשת רשות ערעור כנגד הכרעת הערכאה הראשונה לפיה היא נעדרת סמכות לדון במזונות הילדים. יצוין כי בעוד הבקשה תלויה ועומדת, הגדיל בית המשפט לענייני משפחה את היקף המזונות הזמניים, והורה לצדדים לעדכן אותו אודות הכרעת בית הדין הגדול.

           ערב הדיון בבקשת רשות הערעור (ביום 14.10.2013) שב בית הדין האזורי על עמדתו בסוגיית הסמכות. על פי השקפתו, תביעת המזונות נכרכה כהלכה בתביעות הגירושין שהגישו העותרת ומשיב 1, ובני הזוג אף הסכימו להתדיין בבית הדין הרבני במסגרת הסכם שיפוט שערכו. אולם, מאחר והילדים לא היוו צד פורמאלי לתביעות הכרוכות – או להסכם השיפוט – ומשום שלא התקיים בבית הדין האזורי "דיון מהותי ונפרד" בעניינם, הרי שהסמכות לברר את תביעתם העצמאית מסורה לבית המשפט. בשל עקרון הכיבוד ההדדי בין הערכאות ומשיקולי יעילות, החליט אפוא בית הדין האזורי להותיר בידי בית המשפט גם את בירור תביעת העותרת להחזר הוצאות בגין מזונות הילדים – למרות שהיא, כשלעצמה, מצויה בסמכותו.

           ביום 10.11.2013 קיבל בית הדין הגדול את בקשת רשות הערעור מטעם משיב 1, והכריע כי הסמכות לדון במזונות הילדים מסורה לבית הדין הרבני. בית הדין הגדול מצא שאין צורך לקבוע מסמרות באשר לתוקף הסכם השיפוט שערכו בני הזוג, הואיל ודי בכריכה שביצעו על מנת להקנות לבית הדין הרבני סמכות ייחודית ולמנוע מהילדים לפנות לבית המשפט לענייני משפחה. אליבא דבית הדין הגדול, הלכת שרגאי, אשר הגבילה את סמכותו הייחודית של בית הדין הרבני לדיון בתביעת האישה להשבת הוצאותיה עבור מזונות הילדים – וקבעה כי הילדים רשאים להגיש לבית המשפט תביעה עצמאית לקבלת מזונות – איננה תקפה עוד. לדידו, צירוף פסקי הדין של בית משפט זה בבג"ץ 6929/10 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול (20.3.2013) ובבג"ץ 4407/12 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול לערעורים (7.2.2013)), מלמד כי זכות תביעה עצמאית תקום לילדים רק אם יוכח כי בית הדין לא העניק משקל ראוי לעניינם. מטבע הדברים, בשלב המוקדם שבו הגישו הילדים את תביעתם לבית המשפט לענייני משפחה – בטרם התקיים דיון כלשהו בבית הדין האזורי – אין יסוד לחשש כזה, ומכאן שבית הדין הרבני מחזיק בסמכות הייחודית לפסיקת המזונות. בית הדין הגדול הורה, אפוא, להשיב את הדיון בסוגיה לבית הדין האזורי. כנגד החלטה זו מכוונת העתירה שלפנינו.

           ביום 2.10.2014, במעמד הצדדים, הוצאנו צו על תנאי המורה לבית הדין הגדול, כמבוקש, "לבוא וליתן טעם מדוע לא יבוטל פסק דינו מיום 10.11.13 (תיק שמספרו 936295/1), במסגרתו קבע כי הסמכות לדון במזונות הקטינים, העותרים 2-4, נתונה לכב' בית הדין הרבני". יצוין כי ביום 1.5.2014 החליט בית משפט זה שלא לקבל את בקשת העותרים למתן צו ביניים המונע מן המשיבים 2 ו-3 לדון במזונות הילדים עד להכרעה בעתירה הנוכחית.