בג"ץ 786/16 אריג' ח'טיב נ' בית הדין הארצי לעבודה בירושלים,מועצה מקומית שעב

השופטת ע' ברון:

רקע והליכים קודמים

1. עניינה של העתירה דנן הוא בפיטוריה של העותרת מעבודתה במועצה המקומית שעב (להלן: המועצה) כמדריכה במועדונית נוער. בראשית שנת 2015 החליטה המועצה להפריט את המועדונית שבה עבדה העותרת, על מנת לצמצם את גרעונה של המועצה, ובחודש אוגוסט באותה שנה זומנה העותרת לשימוע בפני ועדת שימוע של המועצה בהשתתפותו של יו"ר ועד העובדים. לגרסתה של העותרת, במהלך השימוע נדונה האפשרות של ניודה למשרה אחרת במועצה, ולחלופין המשך העסקתה במועדונית על ידי המפעיל הפרטי. העותרת מדגישה כי בכל מקרה לא דובר בשימוע על פיטורים. ועוד לדבריה, העותרת מצידה הבהירה לוועדת השימוע כי היא מבקשת להמשיך את העסקתה על ידי המועצה, תוך שמירה על כל זכויותיה, ועל כן היא בוחרת בניוד למשרה אחרת; ויו"ר ועד העובדים תמך בבקשתה. חרף זאת, בהחלטה מיום 28.8.2015 הורתה ועדת השימוע על פיטורי העותרת. בהחלטה נקבע כי מכיוון שאין אפשרות לנייד את העותרת למשרה אחרת במועצה מבלי לפגוע בשכרה, אין מנוס מהפסקת עבודתה. החלטה דומה התקבלה באותה עת גם בעניינה של מדריכת מועדונית נוער נוספת – גב' סוהיר תורכי (להלן: תורכי).

           ביום 29.8.2015 ניתנה לעותרת הודעת פיטורין בכתב, וביום 31.8.2015 הגישה העותרת בקשה דחופה לבית הדין האזורי לעבודה בחיפה (להלן:בית הדין האזורי) וביקשה את ביטול הפיטורים. במסגרת התביעה העלתה העותרת לראשונה את דבר היותה בהיריון – ומשכך, סבר בית הדין כי אין טעם לדון בתביעה טרם שתפנה המועצה לממונה על עבודת נשים לקבלת היתר לפיטורים כאמור בסעיף 9 לחוק עבודת נשים, התשי"ד-1954. בנסיבות אלה, ביום 6.10.2015 ניתן צו זמני האוסר על פיטורי העותרת "עד לקבלת החלטת הממונה בבקשת ההיתר"; וביום 27.10.2015 ניתן ההיתר לפיטורים. בהתאם לאמור בהחלטתו של בית הדין האזורי מיום 6.10.2015, עם קבלת ההיתר לפיטורים פקע הצו הזמני – ועל כן ביום 4.11.2015 הורה בית הדין האזורי, לבקשת המועצה, על מחיקתה של הבקשה לצו מניעה זמני. רק בחלוף כשבועיים, ביום 18.11.2015, חזרה העותרת וביקשה מבית הדין האזורי כי ישוב ויורה על איסור זמני של פיטוריה – משום שלטענתה היתר הממונה לעבודת נשים ניתן אך לצורך החוק האמור, ואין בו כל רבותא לעניין פגמים אחרים שנפלו על פי הנטען בהליך הפיטורים. ואולם כפי שיובהר בהמשך, הצו הזמני לא חודש.

           בנקודה זו יצוין כי בפועל, בכל התקופה שבה הצו הזמני עמד בתוקפו, שולם לעותרת שכר מבלי ששובצה לתפקיד כלשהו.

2. בין לבין, ביום 20.9.2015 דן בית הדין הארצי לעבודה (להלן: בית הדין הארצי) בעניינה של תורכי – שכאמור שימשה אף היא כעובדת מועצה במועדונית נוער ופוטרה ביום 29.8.2015 בעקבות הפרטתה. תורכי פנתה ביום 1.9.2015 לבית הדין האזורי על מנת למנוע את הפיטורים, ולאחר דיון שנערך ביום 6.9.2015 נקבע כי יש לדחות את בקשתה לסעד זמני, האוסר על פיטוריה עד להכרעה בתביעה שהגישה. בקשת רשות ערעור שהוגשה לבית הדין הארצי התקבלה, ובפסק הדין (שניתן כאמור ביום 20.9.2015) נקבע כי על פניו בהליך פיטוריה של תורכי דבקו פגמים מהותיים, המלמדים על סיכוי ממשי לקבלת תביעתה ומצדיקים מתן צו זמני. עיקרו של דבר, נקבע כי לפי ההסכם הקיבוצי החל על תורכי (וגם על המערערת), לא ניתן היה לפטר אותה ללא הסכמה של ועד העובדים – אלא שהסכמה כזו לא נתבקשה וממילא לא ניתנה, והמשמעות היא שהפיטורים לא נכנסו לתוקף. ועוד נקבע, כי לתורכי לא ניתנה זכות טיעון ואפשרות להתגונן מפני פיטוריה – משום שהאפשרות של פיטורים כלל לא עלתה בשימוע שנערך לה. בהמשך לדברים הללו, בית הדין הארצי הורה על השבתה של תורכי לעבודה במועצה לאלתר; ובנוסף נקבע כי עד להכרעה בתביעתה היא תנויד לתפקיד "סייעת שנייה בגן ילדים טרום חובה בהיקף משרה של 80%, בהתאם לתנאי השכר הצמודים לתפקיד זה בהסכמים הקיבוציים הרלוונטיים ותוך תשלום 'תוספת שקלית נשחקת' בגובה הפער בין שכר זה לשכרה הקודם" (בר"ע 20400-09-15 תורכי – המועצה המקומית שעב (20.9.2015)). בעקבות החלטה זו הגיעו הצדדים להסכמה בדבר המשך העסקתה של תורכי על ידי המועצה, שניתן לה תוקף של פסק דין על ידי בית הדין האזורי.

           לטענתה של העותרת שומה היה על המועצה להחיל עליה דין זהה לתורכי, שכן נסיבות פיטורי תורכי היו זהות לנסיבות פיטוריה של העותרת – ואולם המועצה לא מצאה לנכון לעשות כן. משכך, ההליכים בעניינה של העותרת המשיכו להתנהל בבית הדין האזורי, וביום 16.12.2015 ניתנה החלטתו שלפיה נדחתה בקשת העותרת לצו מניעה זמני. העותרת לא השלימה עם החלטה זו והגישה בקשת רשות ערעור לבית הדין הארצי – שנדחתה אף היא ביום 19.1.2016 (להלן: רשות הערעור). שתי החלטות אלה, האחת של בית הדין האזורי והשניה של בית הדין הארצי, הן שבמוקד העתירה שלפנינו.

החלטות בית הדין האזורי ובית הדין הארצי בעניינה של העותרת

3. העותרת טענה בפני בית הדין האזורי כי יש להחיל בעניינה את אותם ממצאים ומסקנות שנקבעו על ידי בית הדין הארצי בעניינה של תורכי – ובהתאם, להורות על ביטול פיטוריה של העותרת ועל השבתה לעבודה במועצה. בית הדין האזורי אמנם קיבל את העמדה שלפיה בהליך הפיטורים של שתי הנשים נפלו פגמים דומים – ואולם נמצא כי נסיבות המקרה הן שונות, וכי אין הצדקה למתן צו זמני האוסר על פיטוריה של העותרת עד להכרעה בתביעתה העיקרית. מן ההחלטה עולה כי הטעם העיקרי לכך נעוץ בהתנהלותה של העותרת בסמוך לאחר שנמסרה לה הודעת הפיטורים: