נדחתה עתירה להימנע מהחרמה או הריסה של דירת משפחת מחבל - בעלה של העותרת נטל חלק בפיגוע במהלכו נרצחו בני הזוק הנקין ז"ל

השופט א' שהם: 

1. עניינה של עתירה זו הוא בהוצאת צו החרמה והריסה לביתה של העותרת 1 (להלן: העותרת), המצוי בעיר שכם, מכוח תקנה 119 לתקנות ההגנה (שעת חירום), 1945 (להלן: תקנה 119). בצו שהוצא, ביום 25.10.2015, על-ידי האלוף רוני נומה, מפקד כוחות צה"ל באזור יהודה ושומרון, נאמר, בין היתר, כי "צו זה ניתן הואיל ותושב הבית ראג'ב אחמד מוחמד עליוה ת"ז **** (הוא בעלה של העותרת – א.ש.), נטל

חלק בהתארגנות אשר פעלה להוצאה לפועל של פיגוע טרור מיום 1.10.2015, במהלכו נרצחו ביריות בני הזוג הנקין ז"ל".

           העותר 2 הוא המוקד להגנת הפרט, המיוצג, כמו גם העותרת, על-ידי עו"ד לביב חביב.

העתירה

2. בעתירה שלפנינו נטען, כי ביום 20.10.2015, מסר המשיב הודעה על כוונתו להחרים ולהרוס את דירת המגורים בה מתגוררים העותרת ובני משפחתה (להלן: הדירה או הבית), לפי תקנה 119. בגוף ההודעה, צויינה האפשרות לפנות למשיב בהשגה, וזאת עד ליום 22.10.2015 שעה 12:00. ביום 22.10.2015, הוגשה השגה, אשר נדחתה במכתב שנשלח מלשכת היועץ המשפטי של האזור, ואליו צורף צו ההחרמה וההריסה, מושא העתירה.

3. הובהר בעתירה, כי הדירה, שבה מתגוררים בני הזוג, ראג'ב אחמד מוחמד עלויה (להלן: ראג'ב) והעותרת, ביחד עם בנם בן השנתיים, ממוקמת בקומה שמעל קומת הקרקע בבניין בן 4 קומות הכולל שני אגפים, כאשר בשתי הקומות העליונות נעשית בנייה בשלבי סיום. המדובר בדירה בשטח של כ-50 מ', לאחר פיצול הקומה לשתי דירות, ובה חדר שינה, סלון, מטבח ושירותים.

4. נטען בעתירה, כי צו ההחרמה וההריסה (להלן: הצו) הוצא בחופזה מבלי לקיים שימוע אמיתי, ובפועל מדובר בשימוע שנעשה למראית עין, כאשר החלטת המשיב "נפלה זה מכבר". עוד נטען, כי לא ניתנה במקרה דנן זכות טיעון אמיתית, מאחר שחומר החקירה, עליו מבוסס החשד כלפי ראג'ב, לא נחשף בפני העותרים. נטען בנוסף, כי נאמר בצו שראג'ב "נטל חלק בהתארגנות אשר פעלה להוציא לפועל פיגוע טרור", אך לא נטען כי הוא עצמו נטל חלק בביצוע הירי, כפי שנאמר לגבי חברים אחרים באותה חוליה. מעבר לכך, הוסיף וטען עו"ד חביב, כי החשדות כלפי ראג'ב כלל לא הוכחו, ולטעמו "אין לקבל מצב בו מופעלת סנקציה של פגיעה בדירת מגורים, בטרם יוכרע דינו של החשוד בבית המשפט". לפיכך, גורסים העותרים כי יש להמתין להכרעה שיפוטית בעניינו של ראג'ב, וזאת בעיקר משום שמדובר "בפגיעה ברכוש וזכות הקניין, לא רק בעניינו של החשוד אלא גם בבני משפחתו".

5. מעבר לטיעונים הפרטניים, נטען בעתירה כי תקנה 119 סותרת את המשפט הבינלאומי ההומניטרי, המהווה את הבסיס הנורמטיבי הבלעדי להפעלת סמכויותיו של המפקד הצבאי בשטח כבוש. בעיקר, הפנה עו"ד חביב לסעיף 33 לאמנת ג'נבה הרביעית, האוסר על הטלת עונש קולקטיבי ומעשי תגמול כלפי מוגנים ורכושם, וכן תקנה 50 לתקנות האג, שאף היא אוסרת על הטלת ענישה קולקטיבית. זאת, בנוסף להוראות שונות באמנות האו"ם, כגון האמנה בדבר זכויות אזרחיות ופוליטיות והאמנה בדבר זכויות חברתיות וכלכליות, שאף הן אוסרות, לשיטתו של עו"ד חביב, על צעדי ענישה קולקטיביים מעין אלה.

6. עוד נטען, כי צו ההחרמה וההריסה אינו עומד במבחני המידתיות, שכן הריסת ביתה של העותרת לצורך הרתעה, כביכול, אינה עומדת במבחן הקשר הרציונלי בין האמצעי למטרה; אינה עומדת במבחן "האמצעי שמידתו פחותה"; ואף לא במבחן המידתיות במובן הצר, היינו "במבחן הנזק מול התועלת". נטען, בהקשר זה, כי לא הופעל שיקול אמיתי לגבי הצורך בהריסות בתים, אלא שמדובר בהוצאה לפועל של החלטת הדרג הפוליטי להרוס בתים. הועלתה גם טענת אפליה בין תושבים פלסטינים לבין מפגעים יהודים, כדוגמת עמי פופר שטבח בפועלים תמימים, שביתם לא נהרס ואף לא נאטם.