בג"ץ 7041/16

1. העתירה שלפנינו מכוונת נגד הודעות על הפקעת מקרקעין שפורסמו על-ידי שר האוצר (להלן: השר) בשנים 1970 ו-1982.

רקע

2. ביום 30.8.1970 פרסם השר הודעה על כוונתו להפקיע שטח של כ-1,200 דונם מצפון לירושלים (י"פ התש"ל 1656) מכוח הסמכות הנתונה לו בסעיפים 5 ו-7 לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), 1943 (להלן: פקודת הקרקעות). ביום 1.7.1982 פורסמה הודעה נוספת על כוונת השר להפקיע מקרקעין בשטח של כ-137 דונם (י"פ התשמ"ב 2831) באותו אזור (להלן יכונו שטחי שתי ההפקעות, שביניהן מתקיים רצף טריטוריאלי: שטח ההפקעה). על חלקו הדרומי של שטח ההפקעה הוקם אזור התעשייה עטרות; חלקו הצפוני, הקרוב לשדה התעופה עטרות, נועד לצרכי התעשייה האווירית, אולם עד כה לא נתפסה החזקה בשטח זה ולא נעשו צעדים לפיתוחו. יצוין, כי ביום 8.3.2007 פורסמה הודעה על הקניית המקרקעין נשוא ההפקעה הראשונה כקניין המדינה לפי סעיף 19 לפקודת הקרקעות (י"פ התשס"ז 5638).

עיקרי טענות הצדדים

3. העותרים, הטוענים לזכויות בחלק מן המקרקעין טרם הפקעתם, מבקשים מבית המשפט שיורה על ביטול ההפקעה והשבת החלקות לידיהם. מדובר בחלקות המצויות באזור הצפוני של שטח ההפקעה, אשר שטחן המצטבר הוא כששים דונם (החלקות המדוברות הן: חלקות 4-5 בגוש 29509; חלקה 5 בגוש 29509; חלקות 17, 21-22, וחלק מחלקה 12 בגוש 29508; חלק מחלקה 48 בגוש 29506; להלן: החלקות). לטענת העותרים, השטח בו מצויות חלקותיהם עומד בשיממונו מזה עשרות שנים, מבלי שהמדינה תפעל לפתחו בהתאם לתכלית הציבורית שלשמה הופקע. לשיטתם, אזלת ידה של המדינה במחדלה זה, מלמדת על זניחתה את מטרת ההפקעה, ולמצער על העדרו של צורך ציבורי אמיתי במימושה. העותרים מוסיפים, כי פיתוח החלקות הפך בלתי אפשרי ובלתי מעשי, עם הקמת גדר ההפרדה החוצה את שטח ההפקעה ומבודדת את האזור שבו מצויות חלקותיהם מיתר חלקי שטח ההפקעה.

4. עמדת המשיב 1 והמשיבה 3 (להלן: המדינה) ניתנה בתגובה מקדמית שהוגשה ביום 25.12.2016. לשיטת המדינה, יש להורות על דחיית העתירה מבלי לדון בה לגופה. בקשר לכך, עומדת המדינה על שורת פגמים שנפלו בעתירה כפי שהוגשה: ראשית, מצביעה המדינה על השיהוי הכבד שבפניית העותרים לערכאות, בחלוף עשרות שנים למן פרסום הודעות ההפקעה; שנית, נטען כי העותרים לא שטחו טענותיהם תחילה לפני הרשות הרלבנטית, רשות מקרקעי ישראל, ובידוע כי אין לשעות לעתירה שעניינה לא מוצה תחילה; שלישית, העתירה אינה מגובה באסמכתאות הנדרשות כדי להוכיח את זכויותיהם הקנייניות של העותרים בחלקות. בקשר לכך, עמדה המדינה על נסחי רישום הזכויות שצורפו לעתירה, וטענה כי העותרים אינם הבעלים הרשומים כבעלי הזכויות בחלקות, עובר לפרסום הודעות ההפקעה; רביעית, בשים לב להוראות סעיף 27(ב)(2) לחוק לתיקון פקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור) (מס' 3), התש"ע-2010 (להלן: התיקון לפקודת הקרקעות), נעדרים העותרים עילת תביעה, שכן הוראות החוק מורות כי לא יחולו זכויות השבה על הפקעות מקרקעין שבוצעו עובר לשנת 1985.

           המדינה טוענת כי גם לגופם של דברים לא נפל פגם בפעולותיה. לטענתה, שתי ההפקעות בוצעו לצורך ציבורי מובהק, ואין לראות באי-שימוש בקרקע עדות לזניחת מטרת ההפקעה. אמנם, עם הקמת גדר ההפרדה, ובשל המצב הביטחוני, לא קידמה המדינה פיתוח בשטח אותן חלקות, המצויות בסמוך לגדר ומעבר לה, אך מצב זה הוא זמני במהותו, ואילו הצורך הציבורי בהפקעת השטח עומד בתוקפו.

5. המשיבה 2, עיריית ירושלים, טוענת כי לאחר בדיקה מעמיקה שערכה, אין בידיה מידע על הפקעה שביצעה בשטח, ומשכך יש להורות על מחיקתה כמשיבה.

דיון והכרעה

6. עתירה זו נדונה לדחייה מבלעדי דיון בה לגופה; כטענת המדינה, לוקה העתירה בשורה של פגמים, שדי בכל אחד מהם כדי להביא לדחייתה על הסף.