בג"ץ 6949/16

השופט צ' זילברטל:

           עתירה המופנית כלפי קביעותיו של המשיב 1, בית המשפט המחוזי בנצרת, בגזר דינו ובהחלטתו מימים 17.2.2014 ו-15.5.2014 בת"פ 30073-01-13 (להלן: התיק הנוכחי), וכלפי פסק דינו של בית משפט זה מיום 28.1.2015 בע"פ 2362/14, בגדרו אושרו הקביעות האמורות.

1. ביום 16.6.2013 הורשע העותר בבית המשפט המחוזי בנצרת, על-יסוד הודאתו בכתב אישום מתוקן, בעבירות של הפרת הוראה חוקית, ניסיון לשוד, שוד (שתי עבירות) ותקיפת זקן. העבירות בהן הורשע העותר בוצעו ביום 31.12.2012, בעת שהעותר היה נתון במעצר בית בבית הוריו במסגרת הליך פלילי אחר שהתנהל נגדו בבית משפט השלום בחיפה (ת"פ 26309-07-12; להלן: התיק האחר) ותוך שהוא מפר את תנאי שחרורו. בגדרי גזר דינו של בית המשפט המחוזי, שניתן ביום 17.2.2014, נגזר עונשו של העותר, בין היתר, למאסר בפועל כדלקמן: 

"44 חודשי מאסר בפועל. מתקופה זו תנוכה התקופה בה שהה הנאשם [העותר – צ.ז.] במעצר מאחורי סורג ובריח בגין ההליכים נשוא תיק זה בלבד (וזאת בשונה מהיותו אסיר). ככל שהנאשם עדיין אסיר מכוח התיק האחר (נשוא ת.פ. 26309-07-12 בית המשפט השלום בחיפה) הרי שעונש המאסר בפועל שהושת עליו כאן ירוצה במצטבר לעונש המאסר האחר אותו מרצה הנאשם. הודעה בעניין ימי מעצרו של הנאשם תומצא ע"י המאשימה בתוך 5 ימים מהיום. לעיוני בעוד 7 ימים מהיום" (עמ' 62 לגזר הדין).

           ביום 3.3.2014, ולאחר שלא ניתנה כל החלטה נוספת על-ידי בית המשפט המחוזי ביחס לסוגית ניכוי תקופת המעצר, פנה המשיב 3 (להלן: שב"ס) בבקשה להבהיר עניין זה. העותר טען בתגובתו לפניית שב"ס כי הוא נעצר במסגרת התיק הנוכחי ביום 1.1.2013. המדינה מצדה הגישה הודעה ובה פירוט ימי המעצר שיש לנכות ממאסרו של העותר, בגדרה טענה כי העותר נעצר ביום 1.1.2013, וביום 19.5.2013 נגזר דינו בתיק האחר לשמונה חודשי מאסר בפועל. לפיכך נטען, כי התקופה שיש לנכות מעונש המאסר שנגזר על העותר בתיק הנוכחי היא מיום 1.1.2013 ועד ליום 18.5.2013 (כולל), ומיום 13.1.2014 ועד ליום 16.2.2014 (כולל). ביום 11.3.2014 הורה בית המשפט המחוזי כי העותר יגיב לאמור בהודעת המדינה בתוך חמישה ימים. לטענת העותר, החלטה זו לא הומצאה לו. בהמשך, ביום 15.5.2014, ולאחר שהעותר לא הגיש תגובה להודעת המדינה, הורה בית המשפט המחוזי על ניכוי ימי המעצר שריצה העותר מתקופת המאסר שנגזרה עליו בתיק הנוכחי כמפורט בהודעת המדינה (להלן: ההחלטה). לטענת העותר, גם החלטה זו, המהווה הלכה למעשה החלטה משלימה לגזר הדין שניתן בעניינו, לא הומצאה לו.

2. ביני לביני, ביום 30.3.2014 הגיש העותר לבית משפט זה ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי, אשר נדחה ביום 28.1.2015 (ע"פ 2363/14, השופטים י' עמית, ד' ברק-ארז וע' ברון). בפסק הדין בערעור הובהר, כי העותר "טוען, בין היתר, כי בית משפט קמא החמיר עמו בכך שלא ניכה את כל ימי המעצר בהם היה נתון לרבות הימים בהם היה 'שפוט-עצור' ... " (פסקה 6 לפסק הדין; ההדגשה במקור).בהמשך נקבע, בין היתר, כדלקמן:

"אף לא מצאתי ממש בטענת המערער [העותר – צ.ז.] כי יש לנכות מעונשו את הימים בהם ריצה עונש מאסר בגין עבירות אחרות, גם אם שהה בתקופה זו בתנאי מעצר בשל העבירות מושא דיוננו" (פסקה 8 לפסק הדין).

3.        בגדרי העתירה דנא, אשר הוגשה ביום 7.9.2016, טוען העותר כי ביום 21.7.2016 פנה לשב"ס בבקשה לשחררו באופן מידי ממאסרו מאחר וכבר סיים ריצוי עונשי המאסר שהוטלו עליו, וזאת שכן עד אז היה סבור כי עליו לרצות את שני עונשי המאסר באופן חופף. או אז, נחשף לראשונה להחלטת בית המשפט המחוזי מיום 15.5.2014. נטען, תוך הפנייה לפסיקת בית משפט זה, כי ההחלטה ניתנה ללא שנשמעו טיעוני העותר וללא קיום דיון, שכן החלטות בית המשפט המחוזי לא הומצאו לו, ועל כן ההחלטה בטלה. לגישת העותר, ההחלטה ניתנה תוך הפרת כללי הצדק הטבעי. לטענתו, במסגרת הערעור לבית משפט זה, לא היה באפשרותו לערער על ההחלטה, אשר ניתנה לאחר הגשת הערעור ולא הומצאה לו, ועל כן בפסק הדין שניתן בערעור לא הייתה בחינה של השגותיו לעניין זה. בהקשר זה נטען, כי קביעותיו של בית משפט זה ביחס לניכוי ימי מעצרו של העותר, נעשו ללא שהוגש כל ערעור מטעמו על ההחלטה. לגופו של עניין טוען העותר, כי אי-ניכוי ימי המעצר בהם היה "שפוט-עצור" מהווה החמרת יתר, תוך הפנייה לסעיף 45 לחוק העונשין, התשל"ז-1977. עוד נטען, בין היתר, כי לבית המשפט המחוזי כלל לא הייתה סמכות להורות שעונש המאסר שהטיל על העותר ירוצה במצטבר לעונש המאסר בתיק האחר, כאשר בעת מתן גזר הדין העותר כבר סיים את ריצוי מאסרו בתיק אחרון זה. העותר מוסיף וטוען באריכות לעניין מתחם הענישה שנקבע בעניינו והעונש שהוטל עליו בתוככי המתחם. לפיכך, מבוקש כי נורה על ניכוי כל ימי מעצרו של העותר בתיק הנוכחי, ובכלל זה הימים בהם היה "שפוט-עצור" (כלומר, גם עצור בגין התיק הנוכחי וגם אסיר בגין התיק האחר), או לחלופין על החזרת הסוגיה לבית המשפט המחוזי.