בג"ץ 6598/16 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול ואח'

השופטת ע' ברון:

1. במסגרת העתירה שלפנינו מבקשת העותרת לתקוף את סמכותו של בית הדין הרבני האזורי באשקלון (להלן: בית הדין האזורי) לדון בתביעה לקביעת מזונות ילדים – שאותה כרך המשיב 3, מי שהיה בעלה של העותרת (להלן: המשיב), בתביעת הגירושין של השניים.

המסגרת הנורמטיבית

2. סעיף 1 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי"ג-1953 (להלן: חוק השיפוט הרבני) מקנה לבית הדין הרבני סמכות שיפוט ייחודיתבענייני נישואין וגירושין; עניינים אחרים, הנספחים לגירושין, נמצאים בסמכות מקבילה של בית הדין הרבני ובית המשפט. עם זאת, סעיף 3 לחוק השיפוט הרבני קובע הוראת כריכה, המקנה לבתי הדין הרבניים סמכות שיפוט ייחודית לדון בכל עניין שנכרך כדין בתביעת גירושין, ובכלל זה גם תביעת מזונות:

"הוגשה לבית דין רבני תביעת גירושין בין יהודים, אם על ידי האשה ואם על ידי האיש, יהא לבית דין רבני שיפוט ייחודי בכל ענין הכרוך בתביעת הגירושין, לרבות מזונות לאשה ולילדי הזוג."

           הרציונל שביסוד הרחבת סמכות השיפוט הייחודית של בית הדין הרבני היא מניעת פיצול של הדיון בעניינים בעלי זיקה ברורה לגירושין בין ערכאות שונות (ראו: בג"ץ 8533/13 פלונית נ' בית הדין הגדול, בפסקה 24 לפסק דינה של המשנה לנשיא (כתוארה אז) מ' נאור (29.6.2014)). משכך ניתן לכרוך בתביעת הגירושין עניינים שקשורים בה, לאו דווקא מתחום המעמד האישי. ואולם על מנת למנוע "מרוץ סמכויות", וניצול לרעה של אפשרות הכריכה לשם פגיעה בזכות בן או בת הזוג לעתור לבית המשפט, נקבעו בפסיקה שלושה מבחנים לתוקפה של כריכת עניין בתביעת הגירושין. לפי מבחנים אלה, על המבקש את הכריכה להראות כי תביעת הגירושין הוגשה על ידו בכנות ומתוך כוונה להתגרש; כי הכריכה עצמה כנה, ואינה משמשת למשל כאמצעי להתחמק מתשלום מזונות; וכי היא נעשתה כדין (ראו למשל: בג"ץ 787/14 פלונית נ' פלוני, בפסקה 7 (26.10.2015); בג"ץ 5679/03 פלוני נ' מדינת ישראל, בפסקאות 10-9 (9.5.2005)). יבואר כי משמעות התנאי השלישי ("כריכה כדין") היא שיש לכרוך את העניין הנלווה לתביעת הגירושין באופן מפורש ומפורט כדי שבית הדין הרבני יקנה בהם סמכות שיפוט ייחודית (ראו: בג"ץ 5918/07 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול, בפסקה 46 לפסק דינה של הנשיאה ד' ביניש (23.6.2009)).

3. על פי הלכת שרגאי מקדמת דנא (בר"ע 120/69 שרגאי נ' שרגאי, פ"ד כג(2) 171, 176-175 (1969); להלן: הלכת שרגאי), מזונות ילדים ניתן לתבוע בשתי דרכים. ראשית, הורה שמוציא או עומד להוציא את הוצאות המזונות רשאי לתבוע את השבתם ממי שחייב לזון את הילדים; תביעה מסוג זה ניתנת לכריכה בתביעת גירושין, שאז ולפי סעיף 3 לחוק השיפוט הרבני תהא תביעת המזונות בסמכות ייחודית של בית הדין הרבני. שנית, הילדים הקטינים רשאים אף הם לתבוע את מזונותיהם, בעצמם, מן ההורה החייב לזון אותם; תביעה כזו תוגש עבור הילדים באמצעות האפוטרופוס עליהם – שהוא על פי רוב ההורה הנוסף. ואולם במקרה זה, גם אם התביעה מנוהלת על ידי אחד ההורים, ההתדיינות היא בין הילדים לבין ההורה החב במזונות, ולא בין ההורים לבין עצמם – ועל כן לא ניתן לכרוך את תביעת הילדים למזונות בתביעת גירושין.

           יצוין עוד, כי סעיף 9 לחוק השיפוט הרבני מקנה לבית דין רבני סמכות שיפוט בענייני מעמד אישי שאינם כרוכים בתביעת הגירושין, ובכלל זה מזונות ילדים, וזאת בהינתן הסכמת הצדדים להתדיין לפניו בנושא:

"בענייני המעמד האישי של יהודים כמפורט בסעיף 51 ל'דבר המלך במועצתו על ארץ-ישראל 1922-1947' או בפקודת הירושה, אשר בהם אין לבית דין רבני שיפוט ייחודי לפי חוק זה, יהא לבית דין רבני שיפוט לאחר שכל הצדדים הנוגעים בדבר הביעו הסכמתם לכך".